אלישבע ז''ל

פגשתי את אלישבע ואת דניאל בביקורי הראשון בארץ (שנת שבתון 1990/1991). הם הזמינו אותי לחיפה. החוויה הגדולה שחיכתה לי שם הייתה סעודת האדון בבית הקהילה (הבית הזה שימש קודם לכן בית חרושת לעיבוד נוצות). ישבנו באולם גדול סביב שולחן כמו משפחה בליל הסדר. סעודת האדון בעברית והעברת לחם הקודש והגביע בין המשתתפים הרשימו אותי מאוד. לאחר התפילה הוגש כיבוד טעים ומהודר בידי אלישבע. התפילה בבית והאווירה הלבבית ששררה בו עוררו בי אסוציאציה מיידית עם הסעודה האחרונה ועם הפסוק מן הברית החדשה: "יום יום הִתמידו להיות לב אחד בבית המקדש והיו בוצעים את הלחם בבתיהם..." (מעשי השליחים ב, 46). סעודת האדון הזאת בקיץ 1991 בבית הקהילה נחרטה בליבי כמפגש האוטנטי ביותר עם ישוע בארצו. זה היה מפגש עימו באמצעות תרבות שהיא המשך המסורת שהוא גדל בה. אלישבע תמכה מכל ליבה בפרויקט של דניאל על הנצרות בארץ ישראל המתחשבת בסביבה היהודית. לא לחינם זכתה בשנת 1991 בפרס הר ציון מטעם אוניברסיטת לוצרן. כישרונותיה הארגוניים ועוצמת אישיותה באו לידי ביטוי גם בארגון ימי הקהילות בחג הסוכות בטבחה שעל שפת ים כינרת כיוון שקיימה קשרים טובים עם מנזר הבנדיקטים במקום. זכיתי לבוא לחיפה בשנת שבתון נוספת (1992/1993) וכך יכולתי להעמיק יותר את האינטואיציה של דניאל באשר לדרך הנצרות בארץ. את האינטואיציה הזו הבין הקרדינל ראצינגר לפני שנבחר לאפיפיור כאשר כתב לאחד מבני הקהילה: "אתם, בישראל, צריכים להביע את אמונתכם בצורה יותר סינתטית ומצומצמת". בשנת 1998 פקד את אלישבע אסון – מותו פתאומי של דניאל. היא לא הספיקה להיפרד ממנו. כאשר הגיעה לבית החולים ושמה את ידה בידו הוא לא הגיב. דניאל עלה לעולמו בתשעה באב ואלישבע ביום ד' של האֵפֶר. אין צירוף תאריכים מוצלח מזה.

מאת איזבלה אפעל