הדרשה של הקרדינל פיצבאלה בחגיגת יעקב הקדוש

אחים ואחיות יקרים במשיח אדוננו, 

בנים ובנות יקרים של הכנסייה, הנושאים את המורשת הישראלית כחלק חי ובלתי נפרד מזהותכם הנוצרית. 

אנו מתכנסים היום לחגוג את סעודת האדון בעיר הקודש ירושלים – אם הכנסיות, המקום שבו נולדה אמונתנו, ושבו לראשונה העידו נשים וגברים כי ישוע הנצלב הוא האדון שקם לתחייה. כאן כל אבן נושאת הבטחה וגם פצע; כאן משתלבות זו בזו היסטוריית הישועה והיסטוריית הכנסייה באופן שאין דומה לו. 

לפני שבעים שנה נוסדה נציגות זו, שנקראה אז ״מפעל יעקב״, על שם ההגמון הראשון שאותו אנו זוכרים היום. שבעים שנה – זמן של דור, של נאמנות ושל עמידה במבחן; זמן המזכיר את היום השביעי של הבריאה ופותח פתח ליום השמיני, יום התחייה. איננו מציינים רק יובל, אלא דרך כנסייתית של נאמנות שצמחה בלב הכנסייה בירושלים ומשרתת את הכנסייה האוניברסלית כולה. 

דבר האלוהים שקראנו מחזיר אותנו אל ראשית דרכה של הכנסייה - אל המקום שבו למדה לא להסתגר, לא להישבר ולא להתפצל, אלא לחפש את האחדות מבלי לוותר על האמת. 

בספר מעשי השליחים אנו פוגשים את הכנסייה ברגע רגיש במיוחד. השאלה העומדת על הפרק איננה שולית: מי יכול להיות חלק מקהילת המאמינים במשיח, ובאיזו דרך? 

השליחים והזקנים מתכנסים יחד. הכנסייה בוחנת ומבררת כקהילה. היא אינה מפקידה את ההכרעה בידי מעטים, אינה כופה מלמעלה ואינה בורחת מן המחלוקת. היא מקבלת את המאמץ הכרוך במפגש - כמעשה כנסייתי. 

יעקב, אחיו של האדון וההגמון הראשון של הכנסייה בירושלים, נוטל את רשות הדיבור לא כבורר חיצוני אלא כשומר האחדות: ״שֶׁלֹּא לְהַקְשׁוֹת עַל הַגּוֹיִם הַשָּׁבִים אֶל אֱלֹהִים״ (מה״ש טו:19). דבריו אינם מבטלים את ההבדלים, אינם מוחקים את ישראל ואינם הופכים את הברית לעניין יחסי – אך הם מונעים מן ההבדלים להפוך למחסום בפני הקהילה. 

הנציגות של הקתולים דוברי העברית נולדה וחיה מתוך ההיגיון הזה: כשליחות ייחודית לשירות אחדות הכנסייה; כסימן לכך שהקתוליות איננה אחידות, אלא קהילה אמיתית של סיפורים שונים סביב ישוע. 

שבעים שנות פעילות הנציגות היו תרגול יומיומי של חיים כנסייתיים ממשיים באמת: לתרגם, ללוות, להקשיב, לשרת. לא כדי לבנות כנסייה ״אחרת״, אלא כדי לבנות מבפנים את הכנסייה האחת של ישוע, בירושלים, בישראל, בארץ הקודש. 

יעקב הצדיק מכיר את שבריריותה של האחדות. הוא יודע שגם בתוך הכנסייה אפשר להאמין בלי לאהוב, להכריז בלי לשרת. אך האחדות האמיתית נוצרת כאשר האמונה מוכנה להיבחן בתוך ההיסטוריה. 

וכאן דבר האלוהים פונה ישירות אלינו, אל הכנסייה החיה בירושלים. 

הכנסייה בארץ זו היא בהכרח רבת־פנים: שפות שונות, טקסים שונים, היסטוריות שונות, רגישויות שונות ומקורות שונים. ריבוי זה הוא ברכה, אך גם פיתוי מתמיד: לחיות כאיים נפרדים, שכל אחד מהם עסוק בשימור עצמו. אך הכנסייה איננה אוסף איים - היא גוף אחד. 

קבלת המתח של האחדות איננה בעיה שיש לפתור, אלא ייעוד כנסייתי שיש לחיות אותו. לברוח ממנו פירושו לדלדל את הכנסייה. להישאר בו פירושו להשתתף בצורתה האותנטית ביותר. 

הנציגות מזכירה לכל הכנסייה בירושלים שהאחדות נבנית על ידי קשר חי, גם כשהוא עולה במחיר. הקהילה איננה אזור נוחות - היא מקום מפגש עם הקם לתחייה, הפותח את ליבנו לחיים האמיתיים. 

כאן בירושלים, יש מחיר לכך שמתכנסים לתפילה אחת כאשר השפות והטקסים כה שונים ולעיתים רחוקים זה מזה. יש מחיר להקשבה לסיפורו של האחר, כאשר לכל קהילה יש פצעים, זיכרונות ופחדים. יש מחיר לקבל שהאחר - גם אם הוא מדבר בשפה אחרת ובא מהיסטוריה אחרת - יכול ללמד אותי משהו על הליכה בעקבות ישוע. הנציגות, לאורך שבעים שנותיה, לא נמנעה מן המחיר הזה: היא נשאה בכך יום־יום, לא כמעשה גבורה אלא כדרך פשוטה של אהבת המשיח. בלי טריומפליזם, בלי לטשטש קשיים - פשוט על ידי עמידה נאמנה במשיח. 

הבשורה מעניקה לנו את הדימוי המכריע: הבית הבנוי על הסלע. לא בית פרטי, אלא בית-קהילה העומד מול סערות ההיסטוריה. 

כמה סערות פקדו את הכנסייה הזו בשבעים השנים האחרונות. ובכל זאת, מה שאפשר לה לעמוד לא הייתה אסטרטגיה כנסייתית, אלא יסוד אחד: ישוע. 

רק כנסייה השואבת את חייה מן המשיח יכולה להישאר מאוחדת בתוך הגיוון. רק כנסייה הבנויה עליו יכולה לעבור קונפליקטים מבלי להישבר. רק כנסייה הרואה בו את סלע קיומה יכולה לחיות את הריבוי כקהילה ולא כקרע. 

שבעים שנה אינן יעד, אלא אחריות המופקדת בידינו לעתיד. היום הכנסייה בירושלים, על ריבוי פניה וייעודיה, נקראת לחדש את ה״כן״ שלה לאחדות במשיח. 

מי ייתן והנציגות של הקתולים דוברי העברית תמשיך להיות בלב הכנסייה־האם סימן של נאמנות ושל שמחה: לא שוליים, אלא קול חיוני; לא מקלט, אלא גשר. 

וגשר בין מי? בין כנסיית העמים, שנכנסה לברית מתוך אמונה במשיח, לבין עם ישראל. הנציגות איננה עומדת בין שתי הגדות הללו כדי לטשטש הבדלים, אלא כדי להזכיר שהאמונה בישוע המשיח היא מקור של שמחה ושל שלום. והיא נועדה להעיד בפני ישראל שהמשפחה הנוצרית בארץ הקודש ובעולם כולו היא חלק בלתי נפרד מבניית עולם שלם, המבקש שלום באהבת אלוהים. שבעים שנות שירות זה שמרו על הכנסייה בירושלים שלא תשכח את שורשיה החיים. 

אולם שבעים השנים הללו אינן רטרוספקטיבה בלבד. היום, בשעה שאנו חוגגים כאן בירושלים, הארץ הזאת בוערת. ימי המלחמה הארוכים, הקולות הבוכים מכל פינות הארץ ומכל הצדדים, השסע הפנימי בחברה הישראלית והכאב, ציפיות החירות המתוסכלות בתוך החברה הערבית שנדחות יותר ויותר – כל אלה אינם רקע, אלא הקיום שלנו עצמו. 

הכנסייה בירושלים אינה יכולה להרשות לעצמה לחגוג יובל כאילו המציאות אינה נוכחת. דווקא עתה, בשנת השבעים, אנו נקראים לשאול: כיצד נראית כנסייה בזמן הזה? כיצד נדבר על ״אחדות בכנסייה״ כאשר סביבנו מתפוררת האחדות האנושית הבסיסית ביותר? 

האחריות המופקדת בידינו איננה רק לשמר את הישגי העבר, אלא להעניק עדות חיה כאן ועכשיו - שישוע הוא תקוותנו גם בלב הבלתי־אפשרי. לא כפתרון קסם, אלא כסלע שעליו ניתן לבכות יחד, להתפלל יחד, ולסרב לוותר על צלם אלוהים שבכל אדם - בין אם הוא ישראלי או פלסטיני, יהודי או נוצרי, דתי או חילוני. שבעים השנים שחלפו היו הכשרה לקראת האתגר הזה. כעת אנו נקראים לחיות אותו. 

מרים, בת ציון, אם הכנסייה, ששמרה בדממה על אחדות התלמידים בחדר הסעודה האחרונה – תגן על קהילה זו ועל כל הכנסייה החיה בירושלים. אמן.