ציון 20 שנה לפטירתו של הבישוף ז'אן-בטיסט גוריון

ביום זה אנו זוכרים את הבישוף ז'אן-בטיסט גוריון, שנפטר ב-23 ביוני 2005. הוא נולד ב-24 באוקטובר 1934 באוראן, אלג'יריה, למשפחה יהודית. דרכו אל האמונה והשירות הייתה יוצאת דופן, הוא התנצר לנצרות הקתולית בשנת 1958, והצטרף למנזר הבנדיקטיני בשנת 1961. הוא הוסמך לכהונה בשנת 1967.

הבישוף גוריון הקדיש את חייו לקהילה הקתולית דוברת העברית בישראל. בשנת 1976 הגיע לישראל יחד עם שני נזירים נוספים במטרה לשקם את המנזר העתיק באבו גוש, שם שימש מאוחר יותר כראש המנזר משנת 1999.

בשנת 2003 מינה אותו האפיפיור יוחנן פאולוס השני לבישוף מסייע בפטריארכיה הלטינית של ירושלים, ציון דרך משמעותי בשליחותו לשירות הצרכים הרוחניים של הקתולים דוברי העברית. תרומתו של הבישוף גוריון הייתה לא רק אדמיניסטרטיבית אלא בעיקר פסטורלית. הוא פעל ללא לאות לגישור על פערים תרבותיים ודתיים, ולקידום אחדות והבנה בקרב הקהילה הרב-גונית שבה שירת. מאמציו תרמו רבות להתבססות הנציגות דוברי העברית, תוך מענה מסור ואכפתי לצרכים הרוחניים הייחודיים של קהילה זו.

בציון 20 שנה לפטירתו, אנו מהרהרים בהשפעה המתמשכת של חייו ופועלו. מורשתו היא עדות לאמונתו הבלתי מעורערת, למסירותו לשירות הציבורי ולאהבתו לקהילה אותה רעה. יהי זכרו ברוך ויהווה השראה לכולנו.

מידע נוסף על הבישוף גוריון ניתן למצוא כאן: Catholic.co.il

הנה זיכרון אישי של האב רומן על הבישוף ז'אן-בטיסט גוריון:

היה זה יום חמישי, 23 ביוני 2005. הייתי בפולין, בבית, בחופשת הקיץ שלפני שנת הלימודים הראשונה שלי בלימודי תאולוגיה. באותם ימים התכוננתי לנסוע לאירלנד כדי לשפר את האנגלית שלי. בלימודי התאולוגיה היינו צריכים לעבור משפת הלימוד האיטלקית לאנגלית, ולכן כל הסמינריסטים נשלחו למדינות שונות כדי ללמוד את השפה. אך עבורי, קיץ זה היה מיוחד מסיבה נוספת, באוגוסט אותה שנה אמורים היו להסתיים הנדרים שלי במנזר הסלזיאני, והייתי צריך לעבור ולהיות סמינריסט של הפטריארכיה הלטינית בירושלים, וביתר דיוק, סמינריסט של מפעל יעקב שבראשו עמד הבישוף ז'אן-בטיסט גוריון, הנציג של הפטריארך למפעל יעקב – היום נציגות יעקב הצדיק לקתלים הדוברים עברית בישראל אשר הוסמך לבישוף ב-9 בנובמבר 2003.

בחודש יוני הייתי עדיין בבית בפולין. לפתע שמעתי את קולו של אבי שואל אותי: "איך קוראים לבישוף שלך?"

עניתי: "ז'אן-בטיסט גוריון."

"נפטר," השיב אבי במבוכה.

הייתי מעט בהלם. נפטר אדם שרק התחלתי להכיר, שאהבתי, ודרכו פתח לי אלוהים דרך חדשה. אבל עדיין הייתי סלזיאני. נדריי היו בתוקף עד אוגוסט, ולא ביקשתי לחדשם או להישאר. והנה נפטר האיש, הבישוף שהיה עבורי הערובה להמשך דרכי לכהונה. לא ידעתי מה לחשוב. אם לומר את האמת, איני זוכר מתי קיבלתי את ההודעה מאחות מרים זלץ, העוזרת של הבישוף, שאמרה לי שהכול בסדר, ושהאב פיירבטיסטה פיצבללה, אז סגן הנציג, שאחר כך הפך לנציג וכיום הוא הפטריארך של ירושלים, אמר שאני יכול לחזור לארץ הקודש ולהמשיך בדרכי במפעל יעקב. חשתי הקלה.

הכרתי את האב ז'אן-בטיסט עוד לפני שהוסמך לבישוף, אף שלא השתייכתי אז לאף קהילה של מפעל יעקב. באוגוסט 2003, כשהתקבלה מינויו לבישוף, עדיין לא ידעתי באמת מהו מפעל יעקב או מהן הקהילות הדוברות עברית. אך שמעתי שדומיניקנים, פרנציסקאנים וישועים עבדו שם בעבר. חשבתי לעצמי: ודאי גם הבישוף החדש יקבל סלזיאני אחד שיעזור לו, אם יצטרך. אבל בשבת, ה-1 בנובמבר 2003, לאחר תחילת שנת הלימודים הראשונה שלי, בתפילה פרטית בקפלה, חשתי שאלוהים קורא לי לעזוב את המנזר ולהצטרף לבישוף החדש כדי לעבוד לצדו. למחרת פניתי לראש המנזר וסיפרתי לו את כוונתי. הוא הבין מיד. באותו יום קיבלתי רשות לנסוע אל הבישוף, להכירו ולבקש אם יקבל אותי.

לא היה זה פשוט מבחינה לוגיסטית. למזלי, הספקתי לפגוש אותו פעמיים טרם ההיכרות האישית. ביום חמישי, 6 בנובמבר, נסענו הסמינריסטים לסיור ארכאולוגי. אם אינני טועה, היינו אמורים לנסוע לחברון, אך הדרך הייתה חסומה באותו יום. האב ורנה, מרצה לארכאולוגיה, החליט לשנות את היעד ולבקר את האב ז'אן-בטיסט באבו גוש, ימים ספורים לפני הסמכתו לבישוף. עבורו היו אלה ימי התכנסות והתכוננות, אך הוא קיבל אותנו למספר דקות. אני זוכר שאמר שהוא מקווה שיום אחד תהיה לו קבוצת סמינריסטים כזו שיעזרו לו בעבודתו. ואני חשבתי לעצמי: "הנני כאן." אך עדיין לא העזתי לומר זאת בקול.

ימים ספורים לאחר מכן קיבלתי רשות להשתתף בהסמכתו. לא הכרתי את המשתתפים בטקס בכנסיית גבירתנו ארון הברית בקריית יערים, מעל אבו גוש. מכל הטקס, אני זוכר את הרגע שבו האב פיירבטיסטה והאב גרגורי פבלובסקי החזיקו את ספרי הבשורה מעל ראשו של הבישוף, ואת דבריו בסיום הטקס בעברית. וכבר התחלתי ללמוד עברית, ולכן הבנתי כל מילה. הוא החל, אם איני טועה, במילים: "אני לא בטוח שאני מבין מה אני הולך לומר," והמשיך: "סוף סוף חזרנו הביתה."

לא נשארתי לכיבוד, הייתי צריך לחזור לסמינר. אך לאחר מכן הוזמנתי לפגישה פרטית עימו. כשנכנס לחדר ההמתנה במנזר באבו גוש, מה שתפס מיד את תשומת ליבי היה הגלימה הלבנה, הכיפה הורודה, המשקפיים המרובעים – ובעיקר: החיוך הרחב והחיבוק החם. מיד לאחר מכן עברנו לשיחה עניינית. להפתעתי ושמחתי גיליתי שאינני הסמינריסט הראשון שלו – כבר היו שניים לפניי. הוא הציע שאמתין עד שהנדרים שלי יסתיימו מעצמם, מבלי למהר לעזוב את המנזר. חזרתי לסמינר, והראש שלי שם נתן לי את אותה עצה. הבנתי שאני יכול לסמוך על שני האבות שהציב לי אלוהים.

בשנתיים הבאות זכיתי לפגוש את הבישוף עוד מספר פעמים, גם בפגישות אישיות וגם בימי קהילה שהתקיימו במנזרו, ובאופן זה התחלתי להכיר את המציאות החדשה שהייתי אמור להשתלב בה – קהילות הקהילות.

ואז הגיע יום חמישי, 23 ביוני 2005 – יום פטירתו של הבישוף ז'אן-בטיסט גוריון. לא יכולתי אפילו להשתתף בלוויה. הייתי בפולין...