רגליים, אוזניים, עיניים

המקרא מהליטורגיה ביום ב מספר את סיפורו של איש משותק אשר לא היה מסוגל לעמוד על רגליו. האיש הזה שמע את שאול שדיבר ושאול הביט בו וראה שהייתה לו אמונה על מנת להיוושע. על פי דברו של שאול, האיש קם על רגליו והחל להתהלך. בגלל שהיו לו אוזניים, היה מסוגל לשמוע את דבר הישועה ולקום על רגליו.

סיפור זה מזכיר לנו במילים מעטות שאנו איננו מלאכים ושגופנו כל כולו משתתף בקבלת האמונה ובמתן ביטוי לה. הדבר לא נעשה מלאך אלא בשר. נוכל אף להיזכר בסיפורו של העיוור ביריחו (לוקס יח:35 – 43). בעקבות שמיעתו את ההמון, הוא החל לזעוק על מנת למשוך את תשומת ליבו של ישוע. לאחר שהשיב לו את ראייתו, הוא היה מסוגל ללכת בעקבות ישוע בדרכו. מה היה נותר מהברית החדשה לו היינו מסירים ממנה את כל הנוגע בגוף והפעלתו? אברהם כבר פתח את דרך האמונה ברגליו ומעשה האמונה שלו היה באותה המידה פעולה גופנית כהתבוננות שכלית.

אולם אין די בכך שהאדם רוכש את האמצעים הגופניים להיוושע. לאחר ריפוי המשותק מליסטרה, שאול ובר-נבא שמעו את הצעקות אשר באו מההמון אשר ראה את הנס שאירע זה עתה.... ולא הבין מזה כלום. אנשי ההמון חשבו שבר-נבא זיאוס הוא ושאול הרמס (אלילים יווניים מיתולוגיים). על רוח הקדוש לעצב את החושים שלנו על מנת שנבחין בקול, נקבל את הישועה ונודה לאלוהים: "אַשְׁרֵי עֵינֵיכֶם הָרוֹאוֹת וְאָזְנֵיכֶם הַשּׁוֹמְעוֹת" (מתי יג:16).