עדות אודות סקרמנט הווידוי

קראתי בעניין רב את המאמרים אשר הוצגו באתר הנציגות אודות יום הכיפורים והנצרות וקראתי בעניין רב עוד יותר את התשובות שנכתבו על ידי האב דוד והאב ניקולא. בהיותי מאמינה קתולית, לא רציתי לפספס את ההזדמנות ללכת עוד צעד קדימה בהצגת נקודות המבט השונות ולתת את עדותי לגבי המתנה העצומה הגלומה בווידוי והמחילה ותפקידה בחיי.

לאמתו של דבר, אין זה צעד קל להחליט לגשת לווידוי, לחשוף את עצמך בפני אדם אחר, כמוך כמוהו, ולהודות בכישלונותיך, בכאבך ובחולשותיך באופן גלוי. קשה מאוד להיחשף בפני אדם אחר ולהיראות פגיע. ניתן לעשות כך אך ורק אם קיים שכנוע פנימי שצעד זה יוביל לסליחה, ריפוי, חירות, תקווה ושלום – לא על הרמה האנושית והפסיכולוגית בלבד (כי ניתן להשיג דברים אלה במצבים אחרים) אלא לקבל כל אלה כמתנות נשגבות מהאל עצמו.

סקרמנט הווידוי מתחיל קודם למפגש עם הכוהן בשעה שחווים את התשובה והרצון לשוב הביתה ולהתקרב לאלוהים. הצעד הזה מתרחש בפנימיות כהארה, צעד בין האל לבין אותו אדם שחש את האהבה האישית של האל. האהבה הזאת בכוחה לחדש את האדם מבפנים.

כשלעצמי, ולמאות האנשים שאותם אני מכירה אשר פוקדים את הווידוי באופן סדיר, חוויית הסקרמנט קרובה מאוד למה שיכולים אנו לקרוא בפרק טו בספר הבשורה על פי לוקס. אין קשר בין זה לבין חוויית משפט, אשמה או עונש. להתוודות הינה חוויה חיה, חוויית ישועה ולא עינוי, השפלה, דבר הגורם למבוכה ובושה או פגיעה נוספת בכבוד האדם. חוויית הווידוי גואלת את האדם החוטא, אשר שוקע כעת באופן מוחלט בחיי המשיח החדשים שאותם הוא קיבל לראשונה בטבילה. כעת הוא מסוגל לגדול באהבה ובקדושה, באחדות האהבה עם אדונו וכל אלה הסובבים אותו. לפחות זאת החוויה שלי והחוויתם של אלה הסובבים אותי.

במקרה, השנה, הייתה לי הברכה המיוחדת להתוודות בערב יום הכיפורים. לפעם הראשונה בחיי הייתי מודעת לחשיבות יום הכיפורים ליהודים ולמה זה רומז מבחינה רוחנית. נשטפתי באהבת האלוהים ובכל מאודי חפצתי לחיות את האהבה הזאת ואת החירות אשר אותם האל מציע לי פעם אחר פעם במשיח ישוע. חשתי את חיבוקו של האל האוהב אותי טרם סיום הווידוי, ווידוי חטאיי וכל הבושה והכאב אשר שמרתי בליבי מחטאי אחרים אשר חדרו פנימה. בדומה לבן האובד במשל, אף לי, הבת האבודה, היו דמעות בעיני, דמעות הודיה יחד עם דמעות תשובה. הייתה זו חוויה התואמת את שם היום – כפרה, מחילה וסליחה.

עלי להוסיף שיחס הכוהן שהקשיב לי בפעם הזאת (וכמעט תמיד זאת חוויה דומה), השקט ותשומת הלב, בא לעזרת הצורך האישי שלי לנוכחות ממשית, קול, לב שומע, הכוונה. פעמים רבות, בהקשר הווידוי, הכוהן מסר לי דבר חוכמה אשר הפך על ראשה נקודת הראות המיואשת. פעמים רבות, הוא עזר לי לבטוח ולקוות באל ובעצמי, שוב ושוב כי "חסדי ה' לעולם". פעמים רבות, אכן התביישתי בגלל חולשותיי אולם הכוהן היה סימן חי לישוע המשיח עצמו. פעמים רבות חשתי שרצוני להתוודות ולחוות שוב את חיי המשיח ואת הבשורה עזרו לכוהן לשוב אל אלוהיו ולחדש את ייעודו להיות כוהן.

בניסיוני, הכוהנים הינם מלאי רחמים. טוב להבהיר זאת לכל אלה שאינם קתולים. הכוהנים מוחלים בשם האל, האב, הבן, ורוח הקודש, ובשם הכנסייה! הדבר הזה תמיד מפתיע אותי מחדש: מימד החטא אינו אישי ופרטי בלבד. גם בשעה שאני חופשייה ואחראית למעשיי, חטאיי פוגעים בגוף המשיח (הכנסייה) כולו. לכן עלי להתוודות בפני נציג הכנסייה ובשם האל, בפני מי שניתנת לו הסמכות להקשיב לווידוי שלי. כל פעם שאנו חווים את סקרמנט הווידוי הכנסייה כולה נרפאת.

אני זוכרת שבפעם האחרונה הייתה שאלה אחת דומיננטית בראשי אולם הכוהן עזר לי להבין ששאלה זאת חסרת משמעות. השאלה הייתה: האם עלינו לחטוא על מנת לגלות את רחמי האל כפי שהם מתוארים במשל בלוקס טו? הודות לאל הבנתי שזאת אינה השאלה הנכונה אלא עלינו לשאול: איך, בהיותנו חוטאים כפי שאנחנו, האב כה אוהב אותנו? החוטא השב לאביו יודע את התשובה ומקבל את החיבוק והנשיקות, את המעמד החדש של בנים ולומד לנטוש את העבדות ולחיות את החירות. בנים אהובים ונמחלים לאבינו אלוהינו חווים את השמחה, שמחת הנצח, בצל הצלב – הסוכה שלנו כפי שמסביר תמיד האב דוד.

מי ייתן ותמשוך רוח האל רבים לסקרמנט המחילה והפיוס. שתמשוך את כולם: כוהנים ואף בישופים, נזירים ונזירות, אבות ואמהות, צעירים וותיקים, מתבגרים, הרחוקים והקרובים. עלינו להבין תמיד: אבינו מחכה לנו!

אלנה ארגוי סאלה