"מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלוהַי אֶבְטַח-בּוֹ" (תהילים צא:2)

בשבת, ה-21 במאי, האב דוד, הממונה על הקהילות הקתוליות הדוברות עברית, ביקר בקהילת חיפה. בדרשתו, הוא התמקד בשתי דרכים שנוכל לבחור בהן בחיינו. הראשונה הינה דרך הבהלה (חרדות ופחדים בחיינו היומיומיים, חוסר ביטחון לגבי העתיד, מתחים). הדרך השנייה הינה דרך האמונה, נטולת חרדה ותחושת חסר-אונים ודיכאון. דרשתו של האב דוד הזכירה לי את דברי המזמור צא אשר נותן ביטוי לאותם הרעיונות באופן פיוטי.

"יושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן. אומַר לַיהוָה מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלוהַי אֶבְטַח-בּוֹ כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת. בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת-כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסוחֵרָה אֲמִתּוֹ. לֹא-תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם. מִדֶּבֶר בָּאופֶל יַהֲלוךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם. יִפּול מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ. רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה. כִּי-אַתָּה יְהוָה מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. לֹא-תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא-יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ. כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה-לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל-דְּרָכֶיךָ. עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן-תִּגּוף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ. עַל-שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרוךְ תִּרְמוס כְּפִיר וְתַנִּין. כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי-יָדַע שְׁמִי. יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ-אָנוכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. אורֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי."

מי שהולך בדרך האמונה ובוטח באלוהים, בפסוקים הראשונים של המזמור, דומה לציפור המוצא מחסה תחת כנף ה' צבאות. "הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת, בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת-כְּנָפָיו תֶּחְסֶה". במצב הזה מתרחש השינוי הנפלא: באמצעות הבנת האמת וקבלתה, "צִנָּה וְסוחֵרָה אֲמִתּוֹ", החולשה וחסר האונים הופכים להיות אומץ לב. ההליכה בדרך האמונה ממלאת את ההולך בה בגבורה וכוח: "לֹא-תִירָא". האל לא מוציא את המחסה בו מסכנה אלא הוא מעניק לו את האמונה והגבורה לעמוד בפני הקשיים והסכנות, שהינם חלק בלתי נפרד מחיינו. ובעקבות זה בא התיאור של גבורה: "יִפּול מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ".

האל אף מעניק למאמין ניצחון בעימות עם חיות טרף משונות: "עַל-שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרוךְ תִּרְמוס כְּפִיר וְתַנִּין". עבורי, חיות אלה מהוות רמזים לחטאי האדם, לתשוקותיו ועברותיו אשר עליהם ניתן להתגבר בדרך האמונה. מה ההבדל בין שתי הדרכים? האם דרך האמונה הינה הדרך הקלה יותר לעומת דרך הבהלה? באמת שלא! החיים הינם תמיד דרמטיים ומלאי קשיים. אולם דרך האמונה הינה דרך הניצחון (כי עם האדון ננצח תמיד). ברם היא גם דרך נפלאה הפותחת אפשרויות חדשות ולא צפויות. דבר האלוהים לא ניתן להפריך: "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ-אָנוכִי".

"הִנֵּה אִתְּכֶם אֲנִי כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם" (מתי כח:20) – המטיח לנו את האדון שהינו הדרך, האמת והחיים.

עזור לנו, האדון, ללכת בעקבותיך באמונה, בדרך אל הישועה!