בנדטו: משל הבן האובד

משתמשים במשל הבן האובד, שמכונה גם משל האב הרחום, בליטורגיה הנוצרית על מנת להרהר במשמעות הסליחה והפיוס. בתקופה הזאת של הבעת חרטה ותשובה, כשאנו מתקרבים לפסח האדון, המשל פותח לנו שוב את ההזדמנות להתבונן במצבנו האנושי, שחוטאים אנחנו, ובאהבה ללא סייג של האב שמקבל אותנו בזרועות פתוחות למרות חוסר נאמנותנו.

מהמשל בספר הבשורה על פי לוקס, אנו למדים שהבן הצעיר של אב אמיד שעודנו בחיים מבקש את חלקו בירושה על מנת לחיות באופן עצמאי על פי התוכניות האישיות שלו. בקשה כזאת עלולה להעיר את זעמו של כל אב עלי האדמות, שנחשב למת לפני מועדו. אין זה מה שמתרחש במשל. בעצם, האב במשל (שכובש את הכאב הפנימי עקב בקשה כזאת שאותו נוכל לדמיין בגלל שהינו גם אנושי וגם הגיוני) נכנע לבקשה ומחלק את רכושו בין שני בניו וכך מאפשר לצעיר להתרחק ממנו.

לפני שנמשיך עם הסיפור, נעצור רגע כדי להרהר ביחס הזה ולשאול את עצמנו אם אותו הדבר לא מתרחש גם איתנו. באמצעות המשל, ישוע מבקש להסביר לנו את הדינאמיקה של החטא ושל רחמי האלוהים. כל פעם שאנו נכנעים לפיתוי ודבקים בו, כל פעם שאנו בוחרים בחטא, אנחנו מבקשים מהאלוהים לעזוב אותנו כדי שנוכל ללכת לבדנו בדרכנו אנו. אנו מבטאים את הרצון להשתחרר מהברית איתו ולצאת לדרך עצמאית שבה אנו מהווים את קנה המידה הבלעדי לבחירתנו בנוטשנו את תורתו. גם לנו האב מתיר לצאת לדרך. הוא אינו כובל אותנו באזיקים כאסירים ואינו מכביד את ידו עלינו באחיזתו. הרי עיקר התורה והאהבה הינו גם החופש שניתן לקבלן וגם החופש שהם מעניקים.

הצעיר, שאין לו כל ניסיון, השתחרר מהסמכות האבהית והחל לחיות על פי קני המידה שלו עצמו. אולי בגלל התלהבות יתרה, הוא מבליג ומשחרר את הבלמים על מנת לחיות את חייו בתיאבון ללא גבולות. הסיפור מתאר את איכות חייו: הבלגה ללא כל רסן: יין, זנות והוללות. זה ממשיך כל עוד שנשאר כסף. אולם, מגיע היום כאשר הוא מוצא את עצמו ללא כלום ובידיים רקות. הוא לא דאג לעתידו ונשאר ללא דבר כדי לשרוד. בזמן הזה, השמיים נחסמים והארץ לא נותנת את פריה. הזמן הינו זמן מחסור ורעב.

גם אנו נוכל להזדהות עם החוויה הזאת. אנו חווים את הבדידות והניתוק שמוצאם בחטא, תחושת המרירות, השלכותיו של ההתרחקות מהאלוהים (ואכן ניתן להתרחק ממנו) ומכל האחרים. בזמן הזה, אין לעולם מה להציע; פני האדמה, שהיוו גן רווה, נהפכו למדבר ואופקי היופי נמסו יחד עם השמחה והברכה. רגע המפנה הגיע. הבן מוצא עבודה, עבודה לא מכובדת ואף משפילה, אולם עבודה היא. הוא אינו מודע עוד שבאמצעות העבודה הזאת הוא ימצא את המפתח שיאפשר את פתחית השער הנעול המוביל לדרך השיבה. הוא מתחיל לעבוד כרועה חזירים, החיה שהינה מסמלת את שיא הטומאה בעולם היהודי. הבחירה בתפקיד הזה אינו מקרי. ישוע ידע על מה הוא דיבר. הצעיר מגיע להיות רועה חזירים בגלל הייסורים שמקורם ברעב. הוא מיואש ולא רואה אור בקצה המנהרה. העבודה הזאת הינה דרך ההישרדות היחידה אולם היא נושלת ממנו את מה שנשאר מכבודו האנושי: שעוד נובע מהטהרה הדתית. הוא איש יודע סבל שהגיע למעמקים: בעצם, במובן מסוים, הוא כמת והכול איבד את ערכו. ולמרות זאת היד העדינה של האלוהים והשגחתו לא מקבלות את העובדה שהבן אכן אבד. שוב עליי לציין את הערך הסמלי של החזירים. המילה "חזיר" מהדהד כעלבון ומעלה את התמונה של המלוכלך בחיות שאסור לבוא איתה במגע. אולם, המילה נגזרת מהשורש "ח.ז.ר.", שורש של המילה "לחזור". אכן בעובדו עם החזירים, הבן שאבד, עשה חשבון נפש שהוביל אותו לקום וללכת ולחזור הביתה. הסיפור עוזר לנו להבין שגם במצבים המשפילים ביותר שבהם ניתן למצוא את עצמנו, זרעי התחייה והעלייה גם נמצאים. האדון, בחוכמתו, משאיר לנו סימנים שבאפשרותם להעיר אותנו לחשבון נפש על מנת שנמצא שוב את הדרך. אנחנו לומדים משאול השליח שהכול מוביל לטוב. אם נדע איך להסתכל בכול הסובב אותנו באופן ערני וחכם, נוכל גם להבחין את עקבות תוכנית הישועה שנרשמה שם למענינו. לאלוהים אין זה מאוחר מדי ואנו תמיד מוזמנים לחזור הביתה.

אנחנו מכירים היטב את סוף הסיפור. הבן השב מתקבל בשמחה גדולה. מלבישים אותו בכבודו האבוד וחוגגים את חזרתו כתחייה מבין המתים. הרי בפנינו סעודת הפיוס, סעודה שאליה כל אחד הינו מוזמן.

במשך הימים המעטים שעוד מפרידים בינינו לבין חג הפסחא, נוכל עוד לחיות את החוויה הזאת. תשובתנו אל האלוהים עודנה אפשרית. בעצם, זה כאילו שהצום התחיל רק עתה. הבה נתפייס עם האלוהים!