פיוס אינו שכחת הפצעים. פיוס הוא הסירוב לתת לפצעים אלו להגדיר את עתידנו

התקופה הזו בשנה תמיד קשה. הכאב שב ועולה כשאני נזכר באירועים הנוראים של אותו היום. פניהם של מי שנהרגו וסבלן של המשפחות נוכחים מאוד בימים אלה בתקשורת. מחשבותיי חוזרות אל הלוויות הרבות שבהן השתתפתי. אני עדיין שומע את קולותיהם של הקורבנות ואת הזעקות של יקיריהם. תפילתי נקטעת לא פעם בשאלה: מדוע יש כל כך הרבה כאב ושנאה?

אם אומרים שהזמן מרפא, אז אנחנו עדיין זקוקים לזמן. הסבל יכול להקשיח את ליבנו, או להעמיק את אנושיותנו. שלוש שנים לאחר ה־7 באוקטובר, השאלה האמיתית אינה רק מה קרה לנו, אלא מי בחרנו להיות בעקבות מה שקרה.

האם נוכל לבנות חברה חופשית משנאה? האם נוכל להראות שפיוס אינו שכחת הפצעים, אלא הסירוב לתת לפצעים אלו להגדיר את עתידנו? איננו יכולים לבחור את ההיסטוריה שלנו, אך יחד אנחנו יכולים לבחור מה ההיסטוריה הזו תיצור בתוכנו.

דווקא הקהילות הקטנות ביותר נושאות לעיתים את התקווה הגדולה ביותר. הן מוכיחות שאנשים יכולים להשתייך זה לזה, מבלי שהשייכות שלהם תיבנה על התנגדות לאחר. לנציגות על שם יעקב הצדיק יש הזדמנות ייחודית להעיד על אמת הנצרות: השלום מתחיל ברגע שבו הכאב מפסיק לומר את המילה האחרונה.

אני מאמין ביכולת שלנו לדבר בשפה של מפגש ושל שלום, גם כאשר יש בתוכנו כל כך הרבה כאב ופחד. בארץ הפצועה מסכסוך, כל מחווה של ידידות, של סולידריות וכל סירוב להיכנע לשנאה הופכים לסימן של תקווה. הייעוד שלנו אינו רק להתפלל למען השלום, אלא גם להיות אלו שבונים את השלום — מפגש אחר מפגש.