ביקור של הפטריארך בקהילת ירושלים

הקדושים שמעון וחנה

ירושלים, 6 בפברואר 2022 – קהילת דוברי עברית

אחים ואחיות יקרים,

ה' ייתן לכם שלום!

(ברכות)

אני אסיר תודה לאלוהים על כך שהיום אני יכול לחגוג איתכם את חגם של הקדושים שמעון וחנה, להם מוקדשים הקפלה הזאת והבית הזה. בעבר הרחוק, במשך שנים רבות, חגגתי איתכם את היום הזה. לכן אני מודה להשגחה העליונה שנתנה לי עוד פעם, אחרי כמה שנים, את אפשרות הזאת.

אני גם שמח על השיפוצים של הקפלה, שעכשיו היא אפילו יותר יפה מקודם. הקפלה הזו, על אף שהיא קטנה ומעט נסתרת, היא נוכחות יקרה בלב העיר החדשה של ירושלים. הינו המקום שבו בכל יום, בלב העולם היהודי של ירושלים, אנשים מתפללים, סוגדים ומעתירים. מקום אשר בו הכנסייה, בשקט, לא במפגשים אקדמיים, אלא בחיי היום יום, בונה באופן קונקרטי מערכות יחסים ומחפשת צורות של דיאלוג ואחווה עם עָם ישראל.

לקהילה הקטנה שלכם יש שליחות מיוחדת, לא רק עבור הכנסייה שלנו בירושלים, אלא גם עבור הכנסייה האוניברסלית כולה, שליחות מורכבת ולא קלה, אבל אולי דווקא מסיבה זו, נחוצה עוד יותר: להעיד על אהבת ישוע בתוך העם היהודי והחברה הישראלית; לאהוב את ישוע ולאהוב את עם ישראל, לנסות להתגבר על אי־הבנות הדדיות, הקשורות לעברנו המשותף והקשה, הקשורות לפוליטיקה של ימינו, הקשורות, בקצרה, לאי ההבנות השונות שלצערי קיימות בינינו עד היום. יש לכם השליחות החשובה להוות עבור הכנסייה כולה הקשר היקר והייחודי בין כנסיית המשיח לבין העם שנתן לנו אותו. בהיותכם חלק בלתי נפרד מכנסיית ירושלים, אתם מתפללים בעברית; המקצבים שלכם מוגדרים על פי לוח השנה העברי; החברים שלכם ויחסי העבודה, הכלכליים והחברתיים שלכם שקועים בחברה הישראלית. בקצרה, אתם מכירים את האחים שלנו מבפנים, שייכים להם, ומבלי לשפוט אותם, אתם נותנים ביטוי באופן קונקרטי, אמיתי וחי לרצון שלנו ליחסים עִם ישראל.

זוהי שליחות הדורשת סבלנות ופרהסיה, אהבה ואיתנות, חזון וריאליזם. זוהי שליחות המתחשפת בקלות לבדידות, האופיינית למי שחי בין גבולות זהות, עמים ודתות, ואשר דורשת אהבה חזקה ומעמיקה, שניזונה רק מאמונה איתנה.

שמעון וחנה, הפטרונים של הקהילה שלכם, הם דוגמה מאלפת.

המסגרת היא של בית המקדש בירושלים, שם נושאים מרים ויוסף הקדושים את הילד כדי לקיים את התורה שרצה ״שֶׁכָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם קָדוֹשׁ לַיהוה יִקָּרֵא״ (לוקס ב:23)

למעשה, האוונגליסט מרכז כאן סדרה של טקסים, אך ככל הנראה לא באופן מדויק. בפסוק 23, הוא מדבר על הטיהור "שלהם", כלומר של האֵם ושל הילד, בעוד שהטיהור נוגע רק לאם, ולא לילד. לאחר מכן, לוקס עובר מיד לטקס אחר: הצגת הילד בפני אלוהים בבית המקדש, טקס שבתקופת ישוע כבר לא היה בשימוש, בעוד שהוא מתעלם מפדיון הבכור, שנקבע על ידי התורה (במדבר ח:14-16), ואשר ניתן היה לעשות בכל מקום, מבלי ללכת בהכרח למקדש.

כוונת האוונגליסט היא לספר על האירוע המרכזי, דהיינו הפגישה עם שמעון וחנה, בני ישראל הנאמנים לה', המקבלים בציות לרוח הקודש את גילוי נוכחות המשיח.

מצד אחד, מודגש הציות לתורה: ב-3 פסוקים, מ-כ״ב עד כ״ד, לוקס מדבר שלוש פעמים על ציות של מרים ויוסף.

מצד שני, אנו מוצאים ציות נוסף, זה של שמעון לרוח הקודש: שוב, בשלושה פסוקים (מכ"ה עד כ"ז) לוקס מזכיר שלוש פעמים את הביטוי רוח הקודש, שמניעה את צעדיו של שמעון לעבר המשיח. בקטע זה הגיבור האמיתי הוא רוח הקודש.

אנו יכולים לומר שציות לתורה מניעה את צעדי המשפחה הקדושה לעבר בית המקדש, והציות לרוח הקודש מניעה את צעדיו של שמעון. באותו רגע, במובן מסוים, נפגשת התורה הקדומה בדרך חדשה עם רוח הקודש ותורתה.

שמעון לא עשה דבר מיוחד, אין לו במה להתפאר, אם לא בזה שראה שאלוהים נאמן למה שהבטיח לו. וראה את ישועת ה׳. הוא לא ראה רק את הילד, הוא לא ראה רק את משיח ה׳; בעיני הרוח, הוא ראה שהילד הזה, המשיח הזה, הוא המושיע, הוא הישועה.

במילים אחרות, ישוע, אשר מובא למקדש כדי להיפדות, מוכר כמי שיפדה את עמו ואת כל העמים, כמי שיביא את הישועה המושלמת. לכל העמים המשיח הזה יהיה אור.

הרוח הקודש היא שאפשרה לשמעון, ולאחר מכן לנביאה חנה ,לראות את מה שהקהל בבית המקדש לא יכול היה להבחין בו. רוח הקודש היא המאפשרת לנו לראות את הישועה שמתגשמת, המאפשרת לנו ללכת מעבר למה שעיני הבשר רואות, ולתפוס את המשמעות העמוקה של האירועים.

לא יהיה קל. הישועה תעבור דרך התנגדות: היא תהיה סבל במחיר גבוה. ישועה זו, הופכת גם לסימן של סתירה, סיבה לסירוב. ״‏הִנֵּה זֶה נוֹסַד לְמִכְשׁוֹל וְלִתְקוּמָה לְרַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל וּלְאוֹת אֲשֶׁר יִתְנַגְּדוּ לוֹ - וְגַם בְּלִבֵּךְ אַתְּ תַּעֲבֹר חֶרֶב — לְמַעַן תִּגָּלֶינָה מַחְשְׁבוֹת לֵב רַבִּים״ (לוקס ב: 34-35).

כי מולו יהיה צורך לנקוט עמדה, לקחת צד: למי שלא יקבל יהיה אבן נגף, ולמקבל זה יהיה תחייה וחיים.

שמעון וחנה מלמדים אותנו את המשמעות של המתנה בצפייה, לכבד את זמני האלוהים, את זמני הזולת, את המשמעות של ׳לעמוד על המשמר׳, לדעת להסתכל על מציאות העולם בעיני הרוח, שפותחת אותנו לתקווה, היא שעושה אותנו מסוגלים להבחין בסימני הישועה המתגמשת בחייו הרגילים של כל אחד מאיתנו.

כן, בעולם המורכב הזה, בְּחֲבַרוֹת שלנו שנראות כמפולגות ותמיד יותר תוקפניות, בכנסייה הזו שלנו, אשר קולה הוא מעין ׳קול קורא במדבר׳, תוכניתו של אלוהים מתקיימת. אל לנו להיבהל מפחדי העולם, אלא עלינו להשאיר שרוח הקודש ידריך אותנו להבחין בזַרְעֵי מלכות האלוהים הצומחת. איננו רוצים להידמות לקהל של בית המקדש, שלא ידע לתפוס את סימני נוכחותו של הישועה.

אמר ישוע: ״‏כְּשֶׁאַתֶּם רוֹאִים [עלי העצים] מְלַבְלְבִים, יוֹדְעִים אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם כִּי קָרוֹב הַקַּיִץ. כֵּן גַּם כְּשֶׁתִּרְאוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִתְקַיְּמִים, דְּעוּ כִּי קְרוֹבָה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים״ (לוקס כא, 30-31). הוא מבקש מאיתנו לדעת להבחין בסימני נוכחות המלכות בעולמנו שלנו, בעידן שלנו. הוא רוצה שנהיה כמו שמעון וחנה, אלה שחוו את הישועה ורואים אותה מתגשמת. כן, גם בחיינו המוגבלים, בחולשותינו, בסתירות שלנו, היא מתגשמת.

שהרוח תנחה כל אחד מכם ואת קהילתכם ותיתן לכם את יכולת לראות, יום אחר יום, בעיני הרוח, את הגשמת תוכנית האלוהים עבורכם ולהיות עדים למען הכנסייה ובתוכה של ״אוֹר לַגּוֹיִם וְתִפְאֶרֶת עמו יִשְׂרָאֵל״.