האחות הקטנה גילה

גילה לוי נולדה ב-1925 למשפחה יהודית צרפתית שהייתה לגמרי מתבוללת. היו לה אח תאום ושתי אחיות. האב, אשר בא מטורקיה, לא הכחיש את מוצאו היהודי, אך הוא סירב לכל התבטאות דתית. יחד עם זאת הוא היה פתוח לכל איש, מכל גזע, צבע או דת. מוצא האם הייתה מאזור אַלזַס (Alsace) שבצרפת. הערצתה ואהבתה של גילה כלפי אביה לא ידעו גבול. בשנות המלחמה והרדיפות (1940 - 1945) עברה המשפחה לכפר באזור דרום צרפת. הכפר קיבל פליטים יהודים שונים, כולל אלה מאלזס ואנשי תנועת ההתנגדות. משם אביה חזר לפריז, כדי להמשיך בעבודתו כרופא. שם הוא נעצר על ידי המשטרה הצרפתית, ולאחר מכן גורש לאושוויץ, שממנה כבר לא חזר. חוויה טרגית זו תטביע את חותמה אצל המשפחה לתמיד.

בכפר שבו נקלטה גילה קיבלה את ספר כתבי הקודש הראשון שלה, ובתוכו היא גילתה את קיומו של "מישהו" שלא רק ברא עולם יפה כל כך, אלא ממשיך להוביל אותו. מעבר לכך, גילה גם גילתה בברית החדשה את הקיום של כל כתבי הקודש: ישוע הבא למלא את רצון האב. המפגש הזה האיר את חייה של גליה באופן כה חזק שהיא לא ניסתה להעמיק את ידעה ביהדות. היא נטבלה בפריז בשנת 1950, בגיל 24. יחד עם חברותיה היהודיות האחרות, ביניהן מרים, שלימים תהיה לאחות הקטנה, גילה גרה אצל הנזירות הדומיניקניות בSoisy- sur Seine כדי להעמיק את לימודי הנצרות. שם פגשה את מייסדת מסדר האחיות הקטנות של ישוע, וחשבה על האפשרות להצטרף למסדר זה. במשך השנים הבאות היא בקרה בישראל, עבדה בקיבוץ בגליל, ופנתה לאב ברונו הוסאר להדרכה (אב דומיניקני ומייסד נווה שלום, שהיה יהודי אף הוא). אז היא החליטה ללכת אחרי ישוע, לתת לו להוביל אותה ללא תנאים. ובאמת בהצטרפותה למסדר היא השאירה מאחוריה את הכול ואת כולם, וזה ברגע הקשה ביותר של הזמן אחרי המלחמה.

ההכשרה של גילה לחיי המסדר התקיימה בצרפת ובספרד (במלגה, שאותה זכרה תמיד ונשאה בלבה). אחר כך, בשנות ה-60, היא הגיעה לשתי הקהילות של האחיות הקטנות בישראל: ירושלים ונצרת. בשנות ה-70 נפתחה הקהילה בתל אביב, בשכונת פועלים בדרום העיר, שם כולנו בילינו תקופות פחות או יותר ארוכות.

אנחנו חייבים הרבה לגילה, שידעה לצור קשרי ידידות עם העניים ביותר, עם אלה שפחות משכילים, שחוו את קשיי החיים. היא רצתה להיות עניה כמו ישוע, ובעבור האחרים דרשה כבוד וצדק. בזמן שחיתה בחיפה גילה שמחה על יחסיה הטובים הן עם העולם היהודי והן עם העולם הערבי-נוצרי. מאוחר יותר גילה התבקשה לחיות בבאר שבע ואחר כך בירושלים, ולבסוף לעבור לשלב אחר בחייה בבית אבות יהודי, מקום שאליו נכנסים רבים שלא

מברירתם. נוכחותה העליזה ומלאת החיים הוסיפה גם שם לחיוניות ולידידות, וכמו כן ליצירת קשרים חדשים.

אני נותנת לה לדבר: "אני, וכמו כן הדיירים, בהחלט מרגישה יותר ויותר את הזקנה. הכוחות יורדים, הכול נעשה קשה יותר, אנחנו איטיים יותר בכל התחומים: הגיע הזמן "לעזוב" אפילו את מה שהאמנו ששייך לנו. אם אני סובלת מהאלימות סביבנו בין פלסטינים לישראלים, הבנתי את זאת הנמצאת בתוכי ושחשבתי כי נכחדה. ברגע שאנחנו מתקרבים לאדון, נראה כאילו הוא מתרחק יותר ויותר. אולי זוהי האמונה האמתית: לא לראות, לא להבין, לא להיות בטוחים בשום דבר. ההמנון הלאומי של ישראל הוא "התקווה". אני מקווה לפגוש את זה שבשבילו עזבתי את הכול. התפילה היומיומית שלי היא: 'ישוע, בא לפאר את האב בי, והושיע את כל בני אדם'".

החיים הדיסקרטיים והנסתרים של גילה עזרו לה להישאר בעולם הזה כאחת שאינה משמיעה רעש, עניה בין העניים. כמו גרגר החיטה הנופל באדמה מת כדי לתת את פריו, כך גם דמותו של גרגר החרדל הקטן הצומח כל כך: זהו הרז הגדול של המלכות, גבורת האלוהים עם תוצאות בלתי צפויות, מופעלת על ידי המחווה הקטנה ביותר, לעתים קרובות מוסתרת ושרבים מתעלמים ממנה: מתנת חייו של האחד.

האחות הקטנה שושנה