מרקוס ועוז: שני דיוקנים של יהודה איש קריות

המחבר הראשון שהפך את יהודה איש קריות לדמות ספרותית הוא מרקוס, יהודי דובר יוונית אשר חי במאה הראשונה. הוא כתב את ספרו שכינה "ראשית הבשורה של ישוע המשיח בן האלוהים" ככל המאוחר בשנות השבעים המוקדמות של המאה הראשונה, כ-40 שנה לאחר שהתרחשו האירועים שאותם הוא הופך לתוכן ספר הבשורה הראשון שנכתב. מיהו יהודה בכתביו ומה הקשר בין הדיוֹקן הראשון שנכתב לבין זה האחרון, פרי עטו של עמוס עוז?

שמו של יהודה מוזכר אך ורק שלוש פעמים בספר הבשורה על פי מרקוס (ג:19, יד:10, יד:43) אך דמות "המוסר" מרחפת מעל לספר למשך כל אורכו. מרקוס מזכיר את יהודה לפעם הראשונה בפרק ג, ברשימה של שנים עשר התלמידים והאחרון ברשימה הוא "יהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת אֲשֶׁר גַּם מסר אוֹתוֹ" (ג:19). מיד עלינו להעיר שהמילה "מסר", מהמילה "פרדידומי" ביוונית, היא מילה מרכזית בכתיבתו של מרקוס ומופיעה עשרים פעם בספר. אני אתרגם אותו כל פעם עם המילה "מסר" (ולא הוסגר או נבגד). שומע המילה, אצל מרקוס, המתמצא בכתבי עם ישראל בשפה היוונית, אולי יזהה את המילה "פרדידומי" מתיאור העבד המתייסר בפרק נג של ספר ישעיהו, מקום שבו המילה מופיעה 3 פעמים בתרגום היווני (נג:6 ו-12 היכן שהיוונית משתמשת פעמיים בפועל). בפעם הראשונה שהפועל מופיע אצל מרקוס, כבר בפרק א, נמסר יוחנן המטביל למותו (א:14, והעברית שם מתרגמת הֻסְגַּר) ובכך רץ יוחנן לפני ישוע לא רק בחייו אלא גם במותו.

בסיפור מסירתו של ישוע, והוא נמסר מיד ליד לפני צליבתו, ראשית כל לידי השלטונות היהודים, ולאחר מכן לידי השלטונות הרומאים אשר מוסרים אותו לידי הצולבים אותו, המילה מופיעה 10 פעמים (יד:10. 11. 18. 21. 41. 42. 44 וטו:1. 10. 15). שלוש פעמים קודם לכן ישוע ניבא בפני תלמידיו שהוא יימסר ובשתיים מנבואותיו אלו, ישוע משתמש במילה 3 פעמים (ט:33, י:33 פעמיים). ראוי לציין, בנאום ישוע בירושלים אודות אחרית הימים, בפרק יג, מודגש סבלם של התלמידים בעת רדיפות ואף שם הפועל מופיע 3 פעמים (יג:9. 11. 12).

בספר הבשורה, יהודה הוא אכן המוסר למופת. פסוק 10 בפרק יד אומר את זה במופרש: "הָלַךְ יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת, אֶחָד מִן הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, אֶל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים כְּדֵי למסור לָהֶם אֶת יֵשׁוּעַ". מרקוס לא מציע שום מניע למעשהו. נכונותו למסור להם את ישוע מביא אותם להבטיח לתת לו כסף. בבוא העת, הוא מוביל את "ההָמוֹן, בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת" אשר בא "מִטַּעַם רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים וְהַזְּקֵנִים" (יד:43). מרקוס אז מגלה שהוא אף מוסר את ישוע בנשיקה – אך אין זה שיר השירים אלא שיא הבגידה. בנשיקתו לישוע, יהודה נעלם מהסיפור ומרקוס לא מספר מה עולה בגורלו.

מתי, לוקס ויוחנן יְפַתְּחוּ מאוד את דיוקנו של יהודה. הם יהפכו אותו למוסר ובוגד ייחודי, נבדל משאר התלמידים בבגידתו בקריאתו. אצל מרקוס העניין מורכב יותר: הוא לא מאבד את מעמדו כתלמיד ובמובן מסוים מייצג את כל התלמידים. מרקוס מתאר את הרגע שבו ישוע מודיע על מסירתו בסעודה האחרונה: "בָּעֶרֶב בָּא יֵשׁוּעַ עִם הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, וְכַאֲשֶׁר הֵסֵבּוּ וְאָכְלוּ אָמַר יֵשׁוּעַ: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֶחָד מִכֶּם ימסור אותי - אֶחָד שֶׁאוֹכֵל אִתִּי." הֵם הֵחֵלּוּ לְהִתְעַצֵּב וּשְׁאָלוּהוּ אִישׁ אִישׁ: "זֶה אֲנִי?" אָמַר לָהֶם: "אֶחָד מִן הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, הַטּוֹבֵל אִתִּי בַּקְּעָרָה. בֶּן־הָאָדָם אָמְנָם הוֹלֵךְ כַּכָּתוּב עָלָיו, אַךְ אוֹי לָאִישׁ אֲשֶׁר ימסור אֶת בֶּן־הָאָדָם. טוֹב הָיָה לוֹ אִלּוּלֵא נוֹלַד הָאִישׁ הַהוּא" (מרקוס יד:17 – 21). הדבר המרתק הוא שכל אחד שואל "זה אני?" כן, כל אחד חש בעומק ליבו שהיה יכול להיות הוא המוסר והבוגד. בעצם, החוויה הזאת מרכזית בחוויה של כל תלמיד של ישוע: רק האדון ישוע הוא נאמן בשעה שהתלמיד מוסר אותו לצליבה בכל פעם שמפר את תורתו.

בספר הבשורה על פי מרקוס, בגידתו של יהודה מקבילה לבגידתו של התלמידים האחרים. הם כולם מתקשים לכל אורך הדרך להבין את דרכי מורם ורבם. רק אצל מרקוס, מגלה הקורא שהתלמידים הם האויבים העיקשים ביותר של ישוע אשר אומר להם בלב הספר: "עֲדַיִן אֵינְכֶם מְבִינִים אַף לֹא תּוֹפְסִים? הַאִם קָהָה לְבַבְכֶם? עֵינַיִם לָכֶם וְלֹא תִּרְאוּ וְאָזְנַיִם לָכֶם וְלֹא תִּשְׁמָעוּ?" (ח:17 – 18). מרקוס מתאר את השלושה הקרובים ביותר לישוע, שמעון-כיפא, יוחנן ויעקב, כמכשילים אותו שוב ושוב ודווקא את שמעון כיפא, ישוע מכנה שטן... בשעה שישוע מתחנן שיעמדו על המשמר וילוו את תפילת הייסורים שלו בגת-שמנים, הם ישנים. כמותם, כל שאר התלמידים הנוטשים את ישוע ברגע מסירתו וישוע נשאר לבדו מלבד כמה נשים נאמנות המחריפות את בגידתם של התלמידים הגברים שישוע בחר בהם.

בעצם, חשוב לציין שמרקוס משתמש בעוד מילה הנגזרת מהפועל "מסר": פרדוסיס (ביוונית), מסורת, מסורת האבות. הדיון במסורת והשימוש הנשנה במילה "מסורת" הם בפרק ז. "עוֹזְבִים אַתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים לְהַחֲזִיק בְּמָסֹרֶת בְּנֵי אָדָם" (ז:8) – המסורת חונקת את דבר האלוהים וחוסמת את דרכם של המחזיקים בה להכיר בישוע כמשיח ובן האלוהים. המסורת מהווה מסירה שהיא אקט בגידה. ישוע מטיח בשומעיו: "בִּטַּלְתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת הַמָּסֹרֶת שֶׁלָּכֶם" (מרקוס ז:9). בצרותם, בפחדם, בחוסר דמיונם, בקושי לבבם, התלמידים הם אלה המחזיקים במסורת והמוסרים את אדונם.

עוז שאב השראה רבה משכתוב דמותו של יהודה במקורות מאוחרים, מהמאה השנייה והשלישית, שאותם הנצרות דחתה והמזוהים עם זרמים המכונים "גנוסטיים". יהודה משוכתב כגיבור המבין לעומק את ייעודו של ישוע והעוזר לו להשלים את שליחותו. בגלל קיום שליחות זאת, יהודה מוסר את ישוע לאויביו. בדומה למקורות אלה, עוז מתאר את יהודה כעוזרו של ישוע: "הוא לא רצה ללכת לירושלים ואני משכתי אותו לירושלים כמעט על כורחו. שבועות על שבועות דיברתי על לבו. הוא היה אפוף ספקות וחרדה, שוב ושוב שאל אותי וחזר ושאל את שאר התלמידים, האמנם הוא האיש?" (ע' 272). אולם בגידתו של יהודה מתבטאת בסופו של דבר באובדן האמונה. בשורתו היא שהאמונה היא אשליה. יהודה האמין שישוע הוא האלוהים ומתברר לו בשקט הנורא הבא בעקבות מותו שאין כלום, אין נס ואין אות. יהודה אצל עוז אומר באימה: "האמנתי שעוד היום יתרחש בירושלים הנס הגדול מכולם. הנס האחרון והסופי שאחריו לא יהיה עוד מוות בעולם. שאחריו לא יהיה עוד צורך בשום נסים. הנס שאחריו תבוא מלכות שמיים ותשתרר בעולם אהבה לבדה" (ע' 275). בבשורה על פי יהודה, ישוע מת לשווא. לא מתוך הכרה בחטא יהודה אומר: "אני רצחתי אותו. אני העליתי אותו אל הצלב. אני נעצתי את המסמרים בבשרו. אני שפכתי את דמו" (ע' 276) אלא מתוך תחושת ייאוש המובילה אותו לתלות את עצמו על עץ התאנה המקולל.

מרקוס ועוז מודעים שניהם שהבגידה האמתית והנוראה בסיפורו של ישוע ויהודה היא בגידת אלה הנקראים להיות תלמידיו של ישוע. טובים אנו בלזהות את בגידת הזולת, את היהודים, ראשיהם, או חלק מהעם, פרושים, צדוקים, סופרים או את הרומאים, וכו'... אולם אין אנו רואים בקלות את הבגידות המתמשכות שלנו עצמנו. מרקוס דווקא לא מעוניין בהאשמת אלה העומדים מחוץ למעגל המאמינים בצליבתו של ישוע. הוא כותב במודעות חדה וחריפה שהתלמידים הם אלה המונעים מישוע למלוך ולהביא את מלכות האלוהים עלי אדמות. בקריאה עניינית ברומנו של עוז, כמעט אלפיים שנה לאחר מרקוס, ההשלכות הנוראיות של חטאי תלמידי ישוע ברודפם את אלה אשר האשימו בצליבתו, העם היהודי, נראות באופן ברור לעין.

עוד נקודת קרבה בין מרקוס לעוז, השקט הנורא בסוף הסיפור. הסיפור של מרקוס מסתיים אף הוא בשקט: "הֵן יָצְאוּ וּבָרְחוּ מִן הַקֶּבֶר, כִּי רְעָדָה וְתַדְהֵמָה אָחֲזוּ בָּהֶן, וְלֹא סִפְּרוּ דָּבָר לְאִישׁ מִפְּנֵי שֶׁפָּחֲדוּ" (מרקוס ח:8). הנשים שהגיעו לקבר הריק, בורחות בפחד. במסירתו על ידי תלמידיו הכל נגמר בשקט מייאש. מרקוס לא סיים את ספרו עם התיאור של ישוע הקם לתחייה! השערורייה הייתה בלתי מתקבלת על הדעת ובכן במאה השנייה הוסיפו 12 פסוקים לספר הבשורה על פי מרקוס על מנת ל-"תקן" את העוול. פסוקים אלה, מין ערבוביה של פסוקים מספרי הבשורה של מתי, לוקס ויוחנן, מוסיפים את הנחוץ: ישוע אשר קם. אולם בספר שמרקוס כתב, הפתח מעבר לייאוש נמצא במקום אחר: בדמעותיו של שמעון-כיפא. לאחר שהתכחש לישוע שלוש פעמים, בגידה נוראה הבאה מאיש שהתעקש שיישאר עם ישוע עד הסוף, מרקוס כותב: "נִזְכַּר כֵּיפָא בַּדָּבָר שֶׁאָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ "בְּטֶרֶם יִקְרָא הַתַּרְנְגוֹל פַּעֲמַיִם, שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים תִּתְכַּחֵשׁ לִי" - וְהִתְיַפֵּחַ בִּבְכִי" (יד:72). בין ייאוש לתקווה, מרקוס מדגיש את האפשרות להתחיל שוב באקט של חרטה ותשובה. האופק נפתח שוב למרות בגידת האדם ואך ורק בגלל נאמנות האדון.

השנה, בציון חמישים שנה לפרסום "נוסטרה אייטאטה", המסמך ששינה לחלוטין את היחס בין הכנסייה לבין העם היהודי ופתח עידן של דיאלוג ושיתוף פעולה בניסיון לתקן עולם, וכנס זה הוא עוד סימן לשינוי ביחס, הייתי רוצה לסיים את דבריי עם תפילה המיוחסת לאפיפיור יוחנן ה-23, תפילה הנכתבת בבכי רב:

אלוהים, אנו מודעים
שמאות שנות עיוורון
החשיכו את עינינו
עד שלא הבחנו ביופיו
של עמך הנבחר.

במהלך המאות
אחינו ואחיותינו היהודים
שכבו בדם ששפכנו
או שגרמנו להישפך
כי שכחנו את אהבתך.

סלח לנו על הקללה
שייחסנו בדרך שקר
לשמם כיהודים.
סלח לנו
על צליבתך פעם שנייה
בבשרם.

כי לא ידענו את אשר עשינו. אמן.