רחמים וחמלה

"כְּשֶׁיָּצָא יֵשׁוּעַ וְרָאָה הָמוֹן רַב נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עֲלֵיהֶם, כִּי הָיוּ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעֶה" (מרקוס ו:34).

"נכמרו רחמיו". זהו אחד הפעלים המאפיינים טוב ביותר את שליחותו של ישוע במהלך חייו עלי אדמות. רחמים וחמלה, הם שתי מילים קשורות קשר הדוק לכל אורך כתבי הקודש. בתחילת איגרתו אודות הרחמים, המצהירה על שנת הרחמים, האפיפיור פרנציסקוס מסביר, "ישוע המשיח הוא פני הרחמים של האב". בהולכו בין בני זמנו, הוא רואה את סבלם ומגיב בחמלה רבה. ישוע הוא מאוחד עם אביו בראייתו את העולם ובסבלו עם סבל האנושות. המילה חמלה בלטינית, compassion, נגזרת משתי המילים "לסבול" ו-"יחד עם". האלוהים, האב, הבן ורוח הקודש, אינו אדיש לעולם ולא רחוק מסבל האנושות, אלא אוסף אל חיקו את הסובל, ולוקח אל עצמו את סבלו. ההוגה הרוסי האורתודוקסי הנודע בן זמננו, האב אלכסנדר מן, עמד על כך שזוהי נקודת המבט המיוחדת של הנצרות בנוגע לסבל: האלוהים לא מסיר בדרך פלא את הסבל אלא בא לחלוק אתנו את סבלנו. אלוהים סובל אתנו. תולדות הישועה מגלות את רחמי האלוהים וחמלתו כי האלוהים אינו נוטש את האנושות בסבלה, אלא בא לחלוק את הנטל. למעשה, קדושים כה רבים גילו את פניו של ישוע בסובלים.

ביווני של הברית החדשה, הפועל "נכמרו רחמיו" מופיע אחת עשר פעמים והשימוש בו שמור אך ורק לישוע או על ידו במשליו. החמלה מציפה את ישוע בראותו את סבלם של החולים, הבודדים, המיוסרים והשכולים. בשעה שנתקל במצורע (מרקוס א:41), באלמנה שאיבדה את בנה (לוקס ז:13), בעיוורים מחוץ ליריחו (מתי כ:34) ובהמונים (מתי ט:36, טו:32), ישוע פועל מתוך חמלה. יתר על כן, ישוע משתמש בפועל זה לתאר גיבורים במשליו, כגון במשל השומרוני הטוב (לוקס י) ובמשל הבן האובד (לוקס טו). רגע מפתח בשני המשלים הוא הרגע שבוא החמלה מציפה את הדמות במשל. במשל השומרוני הטוב, ישוע מתאר את השומרוני המוצא את הפצוע לצדדי הדרך היורדת מירושלים ליריחו: "וְהִנֵּה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד, שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו" (לוקס י:33). החמלה מבדילה את השומרוני מאותם אישים אדוקים שעברו לידו של הפצוע, ראו אותו ומיהרו להמשיך בדרכם. במשל הבן האובד, ישוע מתאר את האב, הרואה את הבן הסורר שלו, שמרד בו ובזבז את ירושתו, שב אליו: "בִּהְיוֹתוֹ עוֹד רָחוֹק רָאָהוּ אָבִיו וְנִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו. הוּא רָץ אֵלָיו וְנָפַל עַל צַוָּארָיו וְנָשַׁק לוֹ" (לוקס טו:20).

הפועל "נכמרו רחמיו" ביוונית מופיע בברית החדשה אך ורק בספרי הבשורה על פי מתי, מרקוס ולוקס. המילה מופיעה רק לעתים רחוקות בספרות היוונית לפני כתיבת ספרי הבשורה. כנראה למילה שורשים שמיים. היא נגזרת מהמילה ביוונית לקרביים - החלק הפנימי ביותר של הגוף. ואילו מחשבה מזוהה באופן מסורתי עם המוח הממוקם בראש והאהבה מזוהה עם הלב, הפועל "נכמרו רחמיו" ביוונית קושר את תחושת החמלה בקרביים, במעיים, תחושה שאותה חשים בחלק הפנימי ביותר של ההוויה האנושית. החמלה מציפה ממעמקי ויוצאת כלפי הזולת אשר מעוררת את המלה ומחבקת אותה. השומרוני ואביו של הבן האובד הם ממחישים את הדינמיקה הזאת. ראוי לציין כי בשני המשלים, החמלה מעוררת סדרה שלמה של פעלים נוספים המתארים את המעשים הבאים בעקבות תחושת החמלה – הדאגה המתמשכת לפצוע ועריכת החגיגה לרגל שיבתו של הבן. חמלה איננה רגש חולף אלא נותנת דחף למעשים ההופכים חיים.

כל מי שמדבר עברית מזהה את הקשר בין היוונית לשפות השמיות. המילה "רחמים", בעברית קשורה עם המילה "רחם". כך, מילת רחמים בשפות השמיות אף היא מעוררת תחושה גופנית, ברחם, מקום אשר בו החיים מתחילים. האדם, מרגע בריאתו כאדם ברחם, הנברא בצלם כדמות האלוהים, נוצר על מנת לשקף את רחמי האלוהים בעולם. תמונה זו של האלוהים היא, בראש ובראשונה, דמות האב, הרחום והחנון. כאן ההשקפה המקראית, בלב ליבה של המסורת היהודית-הנוצרית, מצטלבת עם המסורת המוסלמית. בתחילת הקוראן, האל מתואר כרחום וחנון, שני התארים המאפיינים את האל במסורת המוסלמית.

מסורת יהודית מאוחרת יותר, מסבירה את מעשה הבריאה כמעשה רחמים. על מנת לפנות מקום לעולם, על האל לצמצם את נוכחותו הממלאת כל. צמצום זה הוא מעשה הרחמים והאהבה שעליו כל העולם עומד. בעוד שבראשית, טרם בריאת העולם, האלוהים ממלא כל זמן ומרחב, הוא מצמצם את עצמו כהקדמה הכרחית לבריאה. האדם, אשר נברא בצלמו, מוזמן לחקות את מעשה זה של צמצום עצמי על מנת לעשות מקום לזולת. משל ישוע של האדון הרחום לעומת העבד חסר הרחמים מדגיש את החשיבות חיקוי רחמי האלוהים. העבד החייב בחוב גדול לאדונו נסלח בגלל חמלת אדונו. "נִכְמְרוּ רַחֲמֵי הָאָדוֹן עַל הָעֶבֶד הַהוּא, פָּטַר אוֹתוֹ וּוִתֵּר לוֹ עַל הַחוֹב" (מתי יח:27). אולם, במשלו של ישוע, העבד, ששוחרר זה עתה על ידי אדונו, אינו מסוגל לעורר חמלה דומה למען אחיו, עבד אחר, החייב לו חוב פחות ממה שהוא היה חייב לאדונו. בשעה שהעבד חברו זועק לרחמים, "אֶלָּא שֶׁהוּא לֹא הִסְכִּים וְעוֹד הָלַךְ וְהִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ לַכֶּלֶא עַד אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹב" (מתי יח:30).

במשל הסופי בבשורה על פי מתי, ישוע עומד על כך שישועתנו תלויה ביציאה לקראת הזולת ובמיוחד לקראת הסובלים. בתיאור יום הדין, המלך אומר לאלה לצדו הימנית, "בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל, כִּי רָעֵב הָיִיתִי וּנְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל, צָמֵא הָיִיתִי וְהִשְׁקֵיתֶם אוֹתִי, עוֹבֵר אֹרַח הָיִיתִי וַאֲסַפְתֶּם אוֹתִי, עָרוֹם, וְהִלְבַּשְׁתֶּם אוֹתִי, חוֹלֶה הָיִיתִי וּבִקַּרְתֶּם אוֹתִי, בְּמַאֲסָר הָיִיתִי וּבָאתֶם אֵלַי" (מתי כה:34 – 36). ישוע מגלה לאלה שהיו רחמנים שהוא עצמו היה מאוחד עם הרעב, הצמא, עובר האורח, הערום, החולה והאסיר. ההתגלות היא כפולה: ישוע תמיד עם הסובל מחד, ומאידך, אשרי הרחמן. הרחמן ירוחם, כך הבטיח ישוע בדרשה על ההר (ראה מתי ה:7), ומשלו האחרון מראה את הגשמתה של הבטחה זו.

רחמים וחמלה חייבים להציף אותנו מתוך קרבנו בקרבינו בהביטנו בעולמנו הסובל. הם חייבים להניע אותנו לקום ולצאת לקראת הזולת ולתקן עולם. בדרך זו, אנו גם מחקים את האלוהים והולכים בעקבות וגם מתחברים עם מקור החיים. בעולם שבו לפעמים שולטות האנוכיות והאכזריות, תלמיד המשיח מושיט את ידו לאלה הזקוקים ביותר לרחמים וחמלה על מנת לתת ביטוי למלכות השמים אשר כבר בקרבנו.