חוויה של אנושות באמצע גהינום

אתמול בבוקר יצאתי מבית שמעון וחנה עם האב טיאגו, האב מיכאל ואליאם על מנת לתרום דם. מוקד איסוף התרומות היה פתוח מ10:00 עד 19:00. ב-10:30 עזבנו את הבית ונסענו לארנה, באזור מלחה כ-15 דקות נסיעה. מייד הבנו שאנחנו לא הראשונים ובטח שלא היחידים. תור ענק המתין בשקט כבר על המדרגות המובילות לחצר היכל הספורט. הצטרפנו גם אנחנו בסבלנות, סבורים שתוך כמה שעות נסיים ונחזור הביתה. אף אחד לא תיאר לעצמו שנישאר במקום תשע שעות וחצי!

אבל אני חייב לומר שלא מצטערים על אף דקה שהיינו שם, זאת הייתה באמת חוויה יחידאית, שלא חוויתי כמוה בכמעט ה-13 שנים שגרתי בישראל. זה דבר ידוע שישראלים ותורים לא חברים טובים במיוחד, אבל אתמול לא רק שכל אחד עמד בסבלנות ולא ניסה להידחף אלא שאפילו כשהייתה אזעקה ונאלצנו לרוץ ולתפוס מקלט פנימה, חזרנו כל אחד במקומו בכבוד ונימוס יוצאים מן הכלל.

מים סופקו באדיבות מד"א במהלך ההמתנה, ובשעות הראשונות אחר הצהריים התחילו אנשים באופן ספונטני להציע אוכל: סנדוויצ'ים, תפוחים, ארטיקים צובעי לשון ושפתיים... יוזמות פרטיות של אנשים שהחליטו לבוא ולהקל על האחרים בדרכם לתרומה. בשלב מסוים הגיע מוזיקאי עם גיטרה ומערכת הגברה והתחיל בעדינות לנגן לנו שירי עידוד. בינתיים הספיקו הגשם לרדת, הרוח לנשוף, ואזעקה להישמע.

לאחר שעות רבות הצלחנו להיכנס לתוך הארנה ולמלא טפסים, לקבל מספר ולהתיישב. אבל רק אז קלטנו שהיו לפנינו עוד 400 מקומות, אז החלטנו לצאת לקנות אוכל. וגם שם שוב הייתה אזעקה ונמלטנו במטבח של מאפייה. הבעלים בזריזות ותוקף לא ייאמנו דחף את כל מי שהיה בחוץ להיכנס. המשורר האיטלקי ג'וזפה אונגריטי יפה תיאר את ההרגשה הזו כשכתב את השיר "חיילים"

עומדים כמו בסתיו

על העצים

העלים.

ושם עמדנו: חיילים, שוטרים, כברים, נשים, חרדים, חילונים, אישה עם כלבה... ו-3 נוצרים, מאוחדים ברגע אחד מכריע ומפריד בין חיים למוות.

חזרנו אל תוך הארנה ושם התחלנו כבר להרגיש משפחה עם עמיתינו. נוצרה חבורה בין אלה שהיו באותו גובה מספור, וכשנהינו מעוגיות וכוסות שתייה, שלא הפסיקו להסתובב, התקדמנו לאט ליעדנו.

בסוף הגיע תורנו ונכנסנו: שלושה כהני דת, חסיד גור ובחור חילוני שעשו את כל הדרך ביחד.

ככה צריכה להיראות המציאות, זה הפוטנציאל בישראל.

לא נשכח את היום הזה, ומקווים לשכוח את הזוועה של התקופה הזו.