"אל גיבור"

לקריאת המאמר בכתב העת כאן

ישעיהו ט:6 הוא פסוק מועדף בתקופת חג המולד. הנוצרים יודעים בדיוק על מי ישעיהו מדבר, בייחוד בעודם מתכוננים לחגוג את חג המולד. אולם, חשוב להצביע על כך שישנן שתי קבוצות קוראים שמאתגרות את המשמעות הנוצרית הברורה לכאורה הזו. אחינו ואחיותינו היהודים קוראים את אותו הטקסט אך לא רואים בו כל התייחסות לישוע. יתר על כן, חוקרים אקדמיים ופרשנים מדעיים של המקרא תוהים האם קוהרנטי והגיוני לטעון שכותב הפסוק הזה, שכתבו במחצית השנייה של המאה השמינית לפני הספירה, אכן התכוון לישוע מנצרת. לא זו אף זו, האם ייתכן שישעיהו כינה עולל שנולד בזמנו "אֵל גִּבּוֹר"?

מובן מאליו שעל כל תשובה לשאלה זו להתייחס לסוגיית הילד עליו מצביע הטקסט בישעיהו, שעל פי האמור בפסוק נולד זה מכבר בזמנו של ישעיהו עצמו. ישנם נוצרים שיתעקשו שזהו אכן ישוע מנצרת. אחרי הכול, הם יכולים לטעון, ישעיהו הוא נביא, כך שהוא יודע את אשר עתיד להיות. אולם, נביא איננו חוזה עתידות מהאגדות שרואה בבהירות את העתיד, אלא אדם שלוח בידי האלוהים כדי להביא מסר של אזהרה או נחמה לאנשי זמנו – אנשים ספציפיים בזמן ספציפי. הילד בישעיה ט:6 "יֻלַּד-לָנוּ" וישעיהו מתייחס בוודאות לילד שהאנשים אליהם כותב, תושבי ירושלים וממלכת יהודה בימי המלך אחז, ימי צרה גדולה עבור ממלכות ישראל ויהודה, יכולים לזהות. כקוראים נוצרים במקרא, אנו נקראים להבין שההבנה הפשטנית של נבואת הברית הישנה כמדברת ישירות על ישוע היא אך קריאה מקובלת אחת של הטקסט וקריאה בעייתית בהרבה רבדים שונים.

ישעיהו נשלח לעמו במאה השמינית לפנה"ס, כשהמלך והעם אחוזי חרדה, מביטים סביב בעולם מפחיד ומאיים. יהיה זה פשוט סדיזם טהור מצד אלוהים לקרוץ להם ולומר: "למה אתם דואגים? תחזיקו מעמד שבע מאות שנים ואני אשלח את ישוע!". אם כך, למה ישעיהו מתייחס כשהוא מעביר את המסר על הילד שנולד ונראה שזוכה לכינוי "אֵל גִּבּוֹר"? ללא ספק הוא מצביע על משהו בעולם של שומעיו שינחם אותם ויגלה להם את אלוהים. הילד הזה, כמו זה שנולד מהעלמה בישעיה ז:14, מצביע על כך שאלוהים נמצא אתנו בצרות שלנו ושאלוהים ינצח בסופו של דבר.

יהודים ופרשנים אקדמיים רבים העלו את הסברה שהילד המדובר הוא יורש העצר בתקופתו של ישעיהו: חזקיה, בן אחז, שייזכר ברבות הימים כאחד מאותם מלכים מעטים עליהם נאמר: "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה דָּוִד אָבִיו" (מלכים ב' יח:3). וודאי שבמקרה הזה מוזר ויוצא מגדר הרגיל לכנות ילד אנושי "אל גיבור"! הפרשן היהודי הדגול רבי שלמה יצחקי, הידוע בכינוי רש"י (1105-1040), טען שלמעשה שלושת התארים האלוהיים – "פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי-עַד" – לא מתייחסים לילד אלא למי שמעניק לילד את שמו. "כי ילד יולד לנו: ... ויקרא שמו הקב"ה שהוא מפליא עצה ואל גבור ואבי עד קרא שמו של חזקיהו שר שלום". פרשנים אחרים טוענים שבדקדוק העברי של הפסוק המילה "אל" יכולה לשמש למעשה תיאור למילה "גיבור". לטענתם תרגום הגיוני של הביטוי יכול להיות "גיבור גדול" – המילה העברית "אל" יכולה להתפרש כתיאור גדולה הדומה לאלוהות והמילה העברית "גיבור" יכולה להתייחס לדמות הגיבור, האיש החזק. הדבר יתאים לרצף התיאורים: "פלא יועץ, גיבור גדול, אבי-עד, שר שלום".

הקושי בביטוי "אל גיבור" מתבהר כשאנו בוחנים את התרגום היווני הקדום לקטע מישעיהו. עושה רושם שהתרגום הדי מרושל שואף למחוק את האפשרות הבעייתית לזהותו האלוהית של הילד האנושי בטקסט העברי. ביוונית לא מופיעה המילה "אל" (theos ביוונית), אלא המילה angelos – "שליח". תרגומים של הטקסט היווני נוטים לשייך את המילה "שליח" לתואר הקודם "פלא יועץ" – שליח של עצה מופלאה. נראה שהטקסט היווני משמר מובן קדום של הטקסט העברי.

האם משמעות הדבר היא שיש "לתקן" את התרגום המודרני לברית הישנה? נוצרים לאורך מאות שנים הבינו את הטקסט הזה ורבים אחרים בספרו של ישעיהו ככאלה שמתייחסים לישוע המשיח. אהסס לוותר על האפשרות שהטקסט מכנה ילד קטן "אל גיבור", על אף שעליי להודות שייתכן שמה שאני מבין הוא לא מה שהמחבר המקורי התכוון אליו במדויק. למעשה, אולי מה שהוא התכוון אליו במקרה הזה אכן קרוב יותר למה שאחי ואחיותיי היהודים מבינים כשהם קוראים את אותו הפסוק. אולם, מה שאני רואה בטקסט הוא שתכנית האלוהים מגיעה לשיאה בלידתו של ילד, שניתן לנו, שהוא אכן "אל גיבור", לידה שהתרחשה מאות שנים לאחר שהילד האחר נולד.

לאורך מאות שנים, שתי הקהילות קראו את המקרא זו לצד זו. הקריאות הללו לא תמיד התקיימו בשלום זו עם זו, אלא אתגרו אחת את השנייה ובמקרים רבים מידי משמעות הדבר הייתה שאנו קוראים את המקרא זה כנגד זה. אין מקום בו הדבר מובהק יותר מקטעים בברית הישנה בהם נוצרים רואים את המשיח. למען האמת, חלק מהותי מגדולתם של אבות הכנסייה טמון בקריאה הכריסטולוגית שלהם בברית הישנה, בהפיכתה לרלוונטית תמיד לכנסייה שמחפשת את המשיח. בכל מקום אליו הביטו הם ראו את המשיח. כיום, האם אנו דנים את נקודת המבט הזו כשגויה מכיוון שהיא אינה תואמת את מה שלדברי החוקרים יכלה להיות כוונתו המקורית של המחבר? האם הדבר שגוי מכיוון שקרואים יהודים לא רואים את מה שקוראים נוצרים רואים?

היחסים החדשים עם העם היהודי, אותם אנו מציינים השנה בשנת היובל למועצת הוותיקן השנייה ופרסום ההכרזה "בזמננו", מחייבים אותנו להרחיב את אופקינו בהבנת הטקסטים המקראיים שאנו תופשים כמובנים מאליהם. באופן מסורתי, הנוצרים הניחו שהיהודים היו עיוורים בקריאתם את הברית הישנה מכיוון שלא ראו בה את דמותו של המשיח, שהנוצרים טענו שנחזתה והובטחה מראש בטקסטים העתיקים הללו. הבסיס להאשמות הללו נמצא בכתביו של פאולוס: "בְּרַם לִבּוֹתֵיהֶם קָהוּ, כִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה בְּקָרְאָם בַּבְּרִית הַיְשָׁנָה נִשְׁאָר אוֹתוֹ הַמַּסְוֶה בִּלְתִּי מְסֻלָּק, שֶׁכֵּן בַּמָּשִׁיחַ הוּא מִתְבַּטֵּל" (קורינתים ב' ג:14). היה זה נדבך מרכזי ב"תורת הבוז" שאפיינה חלקים רבים מידי מהשיח הנוצרי על היהודים ועל היהדות.

אולם, היום נוצרים נקראים לכבד את הקריאה היהודית של הכתובים, שהיא גם קריאתם שלהם. הם נקראים, כמו כן, לקחת ברצינות את פירותיו של המחקר האקדמי. הנוצרים כיום מודים שהם רואים את המשיח בברית הישנה לא בשל הימצאותו האובייקטיבית שם, אלא מכיוון שהנוצרי יכול לתפוש אותו כשהוא קורא את הברית הישנה לאור החדשה. כפי שהוועידה האפיפיורית למקרא הסבירה בשנת 2001:

"על אף שהקורא הנוצרי מודע לכך שהתנועה הפנימית של הברית הישנה מגיעה לפרקה בישוע, זו הבנה בדיעבד שנקודת המוצא שלה אינה בטקסט עצמו אלא באירועי הברית החדשה כפי שנמסרו בתורת השליחים. לא ניתן לומר אפוא שהיהודים לא רואים את מה שאומר הכתוב, אלא שהנוצרי, לאור המשיח וברוח, מגלה בכתוב משמעות נוספת הטמונה בו (העם היהודי וכתבי הקודש שלהם במקרא הנוצרי (2001), 21§)."

על פי משנתה של המהפכה הזו, הקריאה היהודית בכתובים אינה ביטוי לעיוורון מסוים, אלא הבנה אותנטית של אותם הכתובים:

"על הנוצרים להודות שהקריאה היהודית במקרא היא קריאה אפשרית, בהמשך לכתבי הקודש היהודיים מתקופת הבית השני, קריאה המקבילה לזו הנוצרית שהתעצבה במקביל. שתי הקריאות קשורות לתפישת העולם של אמונתן והקריאה היא תוצאה וביטוי שלהן. כתוצאה מכך, לא ניתן לצמצם את האחת לחברתה (העם היהודי וכתבי הקודש שלהם במקרא הנוצרי (2001), 22§)".

חלק בלתי נפרד מהמהפכה ביחסי היהודים-נוצרים היא ההבנה שהיהודים והנוצרים חולקים שפה ומורשת רוחנית שמבוססת על הכתובים שהם חולקים – שמכונים הברית הישנה בידי הנוצרים והתנ"ך בידי היהודים. ברם, אחת הדרכים החשובות בה הקריאה הנוצרית בברית ישנה שונה מהקריאה היהודית היא זיהויו של המשיח, שנוכח בכל מקום בקריאה הנוצרית ואך נרמז לעתים בזו היהודית. האמונה בישוע מבדילה את הקריאה הנוצרית במקרא מזו היהודית.

אין עוררין על כך שישעיהו חי שנים רבות לפני שפרץ פולמוס כלשהו בין יהודים לנוצרים. אליבא דאמת, ביישומן של שיטות היסטוריות וביקורתיות לטקסט, זהותו של הנביא וההקשר בו הוא כתב מתבהרים לכול. ללא ספק, הפסוק מדבר על ילד שהתקיים בהקשר הזה, ילד שיהיה גם "עמנו-אל" במצב בו נדמה שהאל לא יכול היה להיות רחוק יותר. אולם, העובדה שהטקסט הזה נהייה חלק מכתבי הקודש עבור היהודים והנוצרים כאחד משמעה שלאורך אלפי שנים קוראים המשיכו למצוא בו משמעות חדשה ונוספת. תהא ההתייחסות ההיסטורית אשר תהא, הטקסט מלמד אותנו לדבר על אלוהים, על אלוהים שאנו מכירים באמונה. האמונה הזו היא שמעצבת את ההבנה שלנו, לא בנוגע לכוונתו האפשרית של ישעיהו בימים עברו, אלא של משמעות דבריו למי שכתב את הסיפור של ישוע ואת משמעותם לנו, כנוצרים בימים אלו ממש.

מנקודת המבט של האמונה הנוצרית, אנו יודעים שאותו האלוהים שמדבר דרך ישעיהו שולח לאחר מכן את בנו, אלוהים לבוש בשר, אל גיבור. הדבר לא נמצא באופן אובייקטיבי בטקסט של ישעיהו, אלא מובן בידי מי שקורא את ישעיה לאור חיי המשיח. אחינו ואחיותינו היהודים קוראים את אותו הטקסט, אך לא רואים את מה שאנו רואים, אך מה שהם רואים יכול להאיר פנים מסוימים של המסר של הטקסט שאיננו יכולים לראות מכיוון שאנו מתמקדים אך ורק בישוע.

במסמך שפורסם לאחרונה לרגל שנת החמישים לפרסומה של פסקה מס' 4 בהכרזה "בזמננו", הועדה של הכס הקדוש ליחסים דתיים עם היהודים מסבירה:

"לאחר מאות שנים של דבקות בעמדות מנוגדות, הייתה זו חובתו של הדיאלוג היהודי-הקתולי ליצור דו-שיח בין שתי הדרכים החדשות הללו לקריאת המקרא, כדי לראות את ה'השלמה ההדדית העשירה' בין השתיים, שנועדה 'לסייע איש לרעהו לדלות את עושר דבר האלוהים' ("שמחת הבשורה", 249§)" (הרהורים על הסוגיות התיאולוגיות הנוגעות ליחסים שבין הקתולים ליהודים,31§)."

בחג המולד הזה, הבה נאפשר להבדל שבהבנת המילים "אל גיבור" לאתגר אותנו ולא לאיים עלינו, כדי להעמיק את מערכת היחסים במקום לקטוע אותה ולגדול יחדיו בהארת העולם הזה במקום לתרום לחשכתו. ה"אל הגיבור" שאנו מחפשים מצפה, וודאי, ללא פחות מכך!