ערב ראש השנה

השנה שעברה היתה קשה לכולנו בארץ וברחבי תבל: מחלה, אבטלה, ריחוק חברתי, חוסר וודאות מתמדת, ועוד. נקלענו למצב בלתי צפוי ובלתי נשלט שפקד את העולם כולו והזכיר לנו עד כמה אנחנו קטנים, עד כמה חיי האדם תלויים על חוט השערה, ועד כמה חיינו תלויים אחד בשני. אנחנו, בני דור הקידמה, נוטים לשכוח זאת בגלל התפתחות המדע המתמדת והמרהיבה שמַשלה אותנו ומעניקה לנו בטחון עצמי מופרז. בימי המגפה, זה היה כמו דברי דוד המלך: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם" (תהלים ל), ולאחר מכן: "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל". דוד המלך חווה את המעבר הזה מבטחון מופרז לבהלה פתאומית עם הרגשה של חוסר שליטה. גם אנחנו חווינו השנה אותה חווייה. אנו מצפים ליום שבו נוכל לומר, יחד עם דוד המלך בסוף אותו פרק: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ".

בערב ראש השנה החדשה תשפ"א, אנו מתפללים עבור החולים, המובטלים, הבודדים וכל אלה שבמצוקה. הלואי ונלמד בשנה זו חכמת חיים אמיתית וישפעו בלבנו אהבה ורחמים.