"לא מדובר רק במהגרים"

אנו מביאים להלן תרגום לעברית של מסר האפיפיור פרנציסקוס לכבוד היום העולמי ה-105 למהגרים ולפליטים (2019) שיצוין ב -29 בספטמבר 2019. האפיפיור מזכיר לנו שלא מדובר רק במהגרים: מדובר בפחדים שלנו, מדובר במבחן האהבה שמוכיחה את כנות אמונתנו, מדובר בהעמדת האדם במרכז, בבניית עיר האלוהים והאדם.

"אחים ואחיות יקרים,

האמונה מבטיחה לנו שבאופן מסתורי ולא מובן מלכות האלוהים כבר נוכחת כאן, עלי אדמות (הש' Gaudium et Spes, 39). אך בזממנו אנו, ליבנו נעצב למראה המכשולים וההתנגדויות שעומדים בפניה. סכסוכים אלימים ומלחמות של ממש ממשיכות לקרוע את האנושות לגזרים.; עוולות ואפליה מגיעות אחת אחרי השניה; חוסר האיזון ברמה המקומית והעולמית מתגלה כעניין שאין יכולים להתגבר עליו. העניים שבעניים והמודרים שבמודרים הם אלה שמשלמים את המחיר יותר מכול אחד אחר.

מגמות אינדיבידואליסטיות קיצוניות פוקדות את המדינות המפותחות ביותר מבחינה כלכלית, מה שיחד עם גישה תועלתנית ותמיכת מאמצעי התקשורת מוביל ל"גלובליזציה של האדישות". במצב עניינים זה, המהגרים, הפליטים, העקורים וקורבנות הסחר בבני אדם הפכו דוגמה וסמל לדחייה. בנוסף לקשיים שטמונים בעצם מצבם, הם זוכים לעתים קרובות ליחס מתנשא ומזוהים כמקור לכל חולייה של החברה. הגישה הזו היא פעמון אזהרה להתדרדרות המוסרית שתפקוד אותנו אם נמשיך לתת מקום לתרבות הבזבוז והחד-פעמיות. למען האמת, אם המגמה תמשיך, כל מי שלא מתאים לנורמות הרווחה הגופניות, הנפשיות והחברתיות יעמוד בפני סכנת הדרה ודחיקה לשוליים.

לכן, נוכחותם של מהגרים ופליטים – ושל אנשים פגיעים באופן כללי – היא הזמנה לגלות מחדש כמה מהממדים החיוניים של קיומנו הנוצרי ושל האנושיות שלנו, ממדים שעלולים לא לזכות לתשומת לב בחברה משגשגת. לכן, לא מדובר רק במהגרים. כשאנחנו דואגים להם, אנחנו דואגים לעצמנו, לכולנו; בטיפול בהם – כולנו נצמח; בהקשבה להם – ניתן גם קול לחלק בנו שאנו מסתירים מפאת היחס השלילי לו הוא זוכה בימינו.

"חִזְקוּ, אֲנִי הוּא. אַל תִּפְחֲדוּ" (מתי יד:27). לא מדובר רק במהגרים: מדובר גם בפחדים שלנו. סימני הרוע להם אנו עדים סביבנו מחזקים את "הפחד שלנו מ'האחר', הלא-ידוע, הדחוי, הזר [...] אנו רואים זאת במיוחד כיום, כשאנו מתמודדים עם הגעתם של מהגרים ופליטים שמתדפקים על דלתנו בחיפוש אחר מחסה, בטחון ועתיד טוב יותר. במידה מסוימת, הפחד לגיטימי, בין היתר מכיוון שאין הכנה מספקת למפגש הזה" (דרשה בסאקרופאנו, 15 בפברואר 2019). אבל הבעיה אינה בכך שיש לנו ספקות ופחדים. הבעיה היא בכך שהם מתנים את צורת החשיבה והפעולה שלנו עד שהם הופכים אותנו לחסרי סבלנות, לבדלנים ואולי – מבלי שנבין זאת – לגזענים. כך, הפחד גוזל מאתנו את הרצון והיכולת לפגוש באחר, במי ששונה מאתנו; הוא גוזל מאתנו הזדמנות לפגוש את האדון (ראה דרשה לכבוד יום המהגרים והפליטים העולמי, 14 בינואר 2018).

"הֵן אִם תֹּאהֲבוּ אֶת אוֹהֲבֵיכֶם מַה שְֹכַרְכֶם? הֲלֹא גַּם הַמּוֹכְסִים עוֹשִׂים זֹאת" (מתי ה:46). לא מדובר רק במהגרים: מדובר גם באהבה. במעשי האהבה והחסד אנו מביאים לידי ביטוי את אמונתנו (ראה יעקב ב:18). והאהבה הנעלה מכול היא זו שמופגנת כלפי מי שלא יכול לגמול לנו חזרה ואולי אף לא להודות לנו. "מדובר גם בקלסתר הפנים שאנו רוצים לשוות לחברתנו ובערכם של כל חיי אדם [...] ההתקדמות של עמינו [...] תלויה מעל הכול בפתיחות שלנו למגעו של המתדפק על דלתנו ולהשפעתו עלינו. פניהם מנפצים ומפריכים את כל אותם אלילי שווא שעלולים להשתלט על חיינו ולשעבד אותם; אלילים שמבטיחים שמחה אשלייתית ורגעית, עיוורת לחייהם ולסבלותיהם של אחרים" (נאום בפני ארגון קאריטס של הגמוניית רבאת, 30 במרץ 2019).

"וְהִנֵּה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד, שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִתְמַלֵּא רַחֲמִים" (לוקס י:33). לא מדובר רק במהגרים: מדובר גם באנושיות שלנו. הרחמים – כלפי היהודי, הזר – הניעו את השומרוני לפעול ולא לחלוף על פניו. רחמים הם רגש שלא ניתן להסביר רק במישור השכלי. הרחמים פורטים על המיתרים הרגישים ביותר של אנושיותנו ומפיקים דחף חי "להיות שכן טוב" לכל מי שאנו רואים בעת צרה. כפי שישוע עצמו מלמד אותנו (ראה מתי ט:36-35; יד:14-13; טו:37-32), להיות בעל-רחמים משמעו להכיר בסבלו של הזולת ולפעול באופן מיידי כדי לשכך, לרפא ולהציל. להיות בעל-רחמים משמעות לפנות מקום לאותו רוך שהחברה שלנו מבקשת מאתנו לעתים קרובות כל כך לדכא. "פתיחות כלפי אחרים לא מובילה להתרוששות, אלא להתעשרות. הרי היא מאפשרת לנו להיות אנושיים יותר: להכיר בעצמנו כמשתתפים בקולקטיב גדול יותר ולראות בחיינו מתנה לזולת; לראות בטובת האנושות, ולא באינטרסים שלנו, מטרה" (נאום במסגד חיידר אלייב בבאקו, 2 באוקטובר 2016).

"הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹֹּא תָּבוּזוּ לְאַחַד הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה. הֲרֵינִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי הַמַּלְאָכִים שֶׁלָּהֶם בַּשָּׁמַיִם רוֹאִים תָּמִיד אֶת פְּנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (מתי יח:10). לא מדובר רק במהגרים: מדובר בדאגה לכך שאיש לא יודר. העולם היום נעשה אליטיסטי ואכזרי יותר כלפי המודרים. מדינות מתפתחות ממשיכות להישדד ממיטב המשאבים הטבעיים והאנושיים שלהן לטובת כמה שווקים מועדפים. מלחמות משפיעות רק על אזורים מסוימים בעולם, בעוד שכלי מלחמה מיוצרים ונמכרים באזורים אחרים, שמסרבים לקבל פליטים שהסכסוכים הללו יוצרים. הקטנים האלה, העניים, הפגיעים ביותר, הם מי שתמיד משלמים את המחיר; נמנע מהם לשבת סביב השולחן והם נאלצים להסתפק ב"פירורים" שנותרים מהמשתה (ראה לוקס טז:21-19). "הכנסייה ש'צועדת קדימה' [...] יכולה לצעוד קדימה וליזום, לצאת לקראת האחרים, לחפש את הנופלים, לעמוד בצמתים ולקבל את הדחויים" (Evangelii Gaudium, 24). התפתחות מדירה הופכת את העשירים לעשירים יותר ואת העניים לעניים יותר. התפתחות אמתית, לעומת זאת, שואפת לכלול את כל בני האדם, לקדם את התפתחותם האינטגרלית ולדאוג לדורות הבאים.

"הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל בָּכֶם יְהֵא מְשָׁרֵת שֶׁלָּכֶם, וְהֶחָפֵץ לִהְיוֹת רִאשׁוֹן בֵּינֵיכֶם יְהֵא עֶבֶד לַכֹּל" (מרקוס י:44-43). לא מדובר רק במהגרים: מדובר על לשים את האחרון במקום הראשון. ישוע המשיח מבקש מאתנו לא להיכנע להיגיון של העולם הזה, שמצדיק עוול לזולת בעבור רווח לי או לקבוצה שלי. "אני קודם, ואז האחרים!". לעומת זאת, המוטו של הנוצרי הוא "האחרון יהיה ראשון!". "רוח אינדיבידואליסטית היא קרקע פוריה לצמיחתה של אותה אדישות לזולת שמובילה אותנו להביט בו רק מנקודת מבט כלכלית; לאדישות כלפי האנושיות שלו ובסופו של דבר לידי פחד וציניות. האם לא אלו הן הגישות שאנו נוטים לאמץ לעתים קרובות ביחס לעניים, לדחויים ול'אחרונים' בחברה? ומה רבים אותם 'אחרונים' בחברות שלנו! ביניהם אני חושב בעיקר על מהגרים, עם כל הקשיים והסבל שלהם, כשהם מחפשים מידי יום ביומו – לעתים תוך ייאוש – מקום לחיות בו בשלום ובכבוד" (נאום בפני הסגל הדיפלומטי, 11 בינואר 2016). על פי ההיגיון של הבשורה, האחרונים מקומם ראשון ועלינו לעמוד לשירותם.

"אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם" (יוחנן י:10). לא מדובר רק במהגרים: מדובר באדם כולו, מדובר בכל בני האדם. בדבריו של ישוע אנו מגלים את לב שליחותו: לדאוג לכך שכולם מקבלים את מתנת החיים במלואה, על פי רצון האב. בכל פעילות פוליטית, בכל תכנית, בכל פעולה פסטורלית, עלינו תמיד לשים את האדם במרכז, על כל ההיבטים שלו ובכלל זה ההיבט הרוחני. הדבר נכון לכל בני האדם; יש להכיר בשוויון המהותי שלהם. אי לכך, "לא ניתן להגביל את ההתפתחות לצמיחה כלכלית גרידא. להיות אותנטי משמעותו להיות בעל עומק; יש לטפח את התפתחותו של כל אדם ושל האדם כולו" (הקדוש פאולוס השישי, Populorum Progressio, 14).

"לָכֵן אֵינְכֶם עוֹד זָרִים אוֹ תּוֹשָׁבִים נָכְרִים, אֶלָּא בְּנֵי עִירָם שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים וּבְנֵי בֵּית אֱלֹהִים" (אפסים ב:19). לא מדובר רק במהגרים: מדובר בבניית עיר האלוהים והאדם. בזמננו, שניתן לכנותו עידן ההגירה, חפים מפשע רבים הולכים שולל אחר הפיתוי הגדול שבהתפתחות טכנולוגית וצרכנית שלוחת רסן (ראה Laudato Si’, 34). כתוצאה מכך, הם יוצאים למסע אל "גן העדן", גן עדן שלא יכול אלא לאכזב אותם. נוכחותם של אלו – שלעתים איננה נעימה – מסייעת לנו להפריך את מיתוס הקדמה שמסייעת למעטים ונבנית על ידי ניצול הרבים. "עלינו לראות ואז לאפשר לאחרים לראות שמהגרים ופליטים לא רק מהווים בעיה שיש לפתור, אלא הם אחים ואחיות שיש לקבל, לכבד ולאהוב. הם הזמנות שההשגחה העליונה מעניקה לנו כדי לבנות חברה צודקת יותר, דמוקרטיה מושלמת יותר, מדינה מאוחדת יותר, עולם מלא-אחווה יותר וקהילה נוצרית פתוחה ומלאת-בשורה יותר" (מסר לכבוד יום המהגרים והפליטים העולמי 2014).

אחים ואחיות יקרים, את התגובה שלנו לאתגרים שמציבה בפנינו ההגירה בימינו ניתן לסכם בארבעה פעלים: לקבל, להגן, לקדם ולשלב. אך הפעלים הללו לא תקפים רק לגבי מהגרים. הם מתארים את שליחותה של הכנסייה לכל מי שחי בפריפריות הקיומיות, שזקוק לקבלה, להגנה, לקידום ולשילוב. אם נפעל על פי ארבעת הפעלים הללו, נסייע בבניין עיר האלוהים והאדם. נסייע בקידום התפתחות אנושית אינטגרלית לכל בני האדם. נסייע, כמו כן, לקהילה העולמית כולה להתקרב ליעדי הפיתוח בר-הקיימא שהיא הציבה לעצמה ושהיא תתקשה להשיג ללא גישה שכזו.

לסיכום, לא רק עניינם של המהגרים מונח על הכף; לא מדובר רק בהם, אלא בכולנו ובהווה ובעתיד של המשפחה האנושית. מהגרים – בייחוד הפגיעים שבהם – מסייעים לנו לקרוא את "אותות העתים". דרכם האדון קורא לנו לחזור בתשובה, להשתחרר מהבלעדיות, מהאדישות ומתרבות החד-פעמיות. דרכם האדון מזמין אותנו לאמץ ביתר שאת את החיים הנוצריים שלנו ולתרום – כל אחד על פי הקריאה שלו – לבניית עולם שתואם יותר ויותר את תכנית האלוהים.

בהבעת התקווה מלאת-התפילה הזו ובאמצעות תפילותיה של מרים, גבירתנו של הדרך, אני מבקש את ברכות השפע של אלוהים עבור כל המהגרים והפליטים שבעולם ועבור כל מי שמלווים אותם במסעם.

מהוותיקן, 27 במאי 2019 פרנציסקוס