בן אדם שתמיד אמר "כן" לאלוהים. חג מיכאל גריקוייטס הקדוש – ה-14 במאי

באיבר, באזור ההררי של דרום-מערב צרפת, לא רחוק מלורד, בזמן המהפכה הצרפתית, התגוררה משפחה איכרית ענייה בשם גריקוייטס. ביתם הצנוע היה תמיד פתוח לכוהני דת מוחרמים שהגיעו מפעם לפעם כדי לשרת בסתר את המאמינים. מיכאל, בנו הבכור של ארנולד גריקוייטס – שהיה צעיר - ושל אשתו גראטיאן, נולד שם ב-15 באפריל 1797.

כילד קטן, מיכאל גריקוייטס היה צריך לעזור לפרנסת הבית ושירת כרועה צאן בחווה קרובה. לעתים קרובות הוא הביע רצון להיות כוהן דת אבל הוריו תמיד אמרו לו: "לא! אנחנו עניים מדי ." למרות זאת, סבתו הלכה לכוהן דת של הקהילה בסנט פאלה וסיפרה לו על מיכאל. כוהן דת זה נהג למצוא מחסה בביתם של משפחת גריקוייטס במהלך המהפכה ובשנים שלאחר מכן, והוא סידר את העניינים כך שמיכאל יוכל ללמוד, תחילה בסנט פאלה ואחר כך בבאיון, לקראת הכהונה. ההורים לא הצטרכו לשלם גרוש, והילד עבד אצל כוהני דת, ובמטבח של הבישוף, מחוץ לשעות הלימודים, וכך הרוויח כסף להוצאותיו.

הוא הוסמך לכוהן בבאיון בדצמבר 1823 ומתחילת כהונתו הפגין התלהבות אפוסטולית יוצאת דופן. במינויו הראשון הוא נעשה לעוזר של רועה קהילת קמבו שמצבו הבריאותי לא היה טוב. תוך זמן קצר, כוהן הדת הצעיר חידש את הלהט הדתי ולחם ביעילות נגד היאנסניזם בשתי דרכים: הוא קידם את קבלת גוף המשיח תדיר ועודד את התפילה לללבו הקדוש של ישוע. הוא נלחם בהוגים החופשיים ברצינות כל כך, עד שאחד מהם הכריז: השטן הזה יהיה מוכן למסור את חייו כדי להציל את נשמתו של אויב.

לאחר שנתיים, מיכאל גריקוייטס הקדוש נתמנה למורה בבית הספר הראשי לכהונה בבטראם, ואחר זמן מה נתמנה לרקטור. אז היה צורך גדול בעבודה שליחית בקרב העם; הוא הכין תכנית הדרכה לכוהנים כדי להכשירם לעבודה מסוג זה. יחד עם כמה חברים הוא החל לחיות חיים קהילתיים, ובהסכמתו של הבישוף, בשנת 1838, הוא כתב תקנון לחיים אלה. מספר החברים גדל, אבל בינתיים נתמנה בהגמוניה בישוף חדש שלא תמך בהקמתה של קהילה חדשה. התקנון של האב מיכאל תוקן, וקהילתו קיבלה אישור לעבוד תחת הדרכתו של הבישוף בלבד, ובתוך גבולות ההגמוניה. רק בשנת 1852 ניתנה להם רשות לבחור את ראש קהילתם.

האב מיכאל עבר ניסיון גדול, אבל הוא נשא את הכול בסבלנות והפקיד לאלהים את הקהילה שייסד. האב מיכאל מת משבץ ביום עליית האדון, ה-14 במאי 1863. הוא הוכרז כמבורך בשנת 1923 וכקדוש בשנת 1947. בשנת 1877, 14 שנה לאחר מותו של מיכאל הקדוש, הקהילה שהוא הקים קיבלה את אישורו של האפיפיור על פי כללי התקנון המקורי. מיכאל הקדוש האיץ תמיד את חבריו "ללכת קדימה, תמיד קדימה" ולענות לאלוהים "באופן מידי, ללא הסתייגות ובאופן בלתי הפיך."