דרשת הפטריארך בקהילת ירושלים

הפטריארך הלטיני פואד טוואל ערך את מיסת חג הבאתו של ישוע לבית המקדש בקיהלת ירושלים ביום א, ה-5 בפברואר, 2012. אנו מפרסמים כאן את דרשתו.

1. "(הוריו של ישוע) הֶעֱלוּהוּ לִירוּשָׁלַיִם לְהַצִּיגוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יהוה" (לוקס ב:22 – 23).

ידידי היקרים,

אני מאוד שמח להיות כאן בקרבכם על מנת לחיות שוב את רז הבאתו של ישוע לבית המקדש. אני מודה לסגן הפטריארך היקר, האב נויהאוז, אשר ארגן את המפגש איתכם ואני מודה לכל הכוהנים העובדים בקהילה הזאת. האל הטוב, הרואה במסתורים, יגמול לכם.

החג מקבל טעם מיוחד כאן בכנסייה הזאת על שמותיהם של שמעון הצדיק וחנה הנביאה. החג משיב אותנו לאווירת חג המולד, לימי הילדות של אדוננו ושל המשפחה הקדושה מנצרת. בחג הזה, נוכל למשוך עוד יותר את ההתבוננות בנושא המשיח אור העולם אשר מאפיין את חג המולד וחג ההיגלות. ישוע העולל מובא לבית המקדש בהיותו בן ארבעים יום על פי תורת משה על מנת להיות מוקדש לה'. שם מכירים בו כ-

2. "אוֹר לְהָאִיר לַגּוֹיִם וְתִפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ" (לוקס ב:32).

דברי הנבואה האלה, אשר נאמרים בפיו של שמעון הזקן בעת שהוא נוטל את העולל בין זרועותיו, הינם דברי השראה מאת האלוהים. דברים אלה מצביעים על עם הברית הראשונה בציפייתו לביאת המשיח. צפייה כזאת הינה כנגד כל תקווה ובאה לידי ביטוי באיש שמעון, אשר נכנס לבית המקדש "בְהַדְרָכַת הָרוּחַ". למעשה, נביאים כבר לא הופיעו מאות שנים בקרב העם היהודי, החי באותה התקופה תחת הכיבוש הרומי.

- ברם, הרוח שמרה את התקווה בקרב העם למרות ההקשר החברתי-הפוליטי וכל הנסיבות שהיו יכולות להוביל את העם לפסימיות.

- הרוח העירה את שמעון כך שיוכל להכיר שהעולל הינו "נֶחָמַת יִשְׂרָאֵל" (לוקס ב:25), הנחמה שחיכה לה זמן כה רב. שמעון הצדיק מקבל את ההתגלות הזאת של ביאת המשיח: "רָאוּ עֵינַי אֶת יְשׁוּעָתְךָ" (לוקס ב:30).

- שמעון כבר מנבא, באותו הרגע, ש-"משיח ה'" יקיים את שליחותו בהיותו "נוֹסַד לְמִכְשׁוֹל וְלִתְקוּמָה לְרַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל וּלְאוֹת אֲשֶׁר יִתְנַגְּדוּ לוֹ" (לוקס ב:34). ואימו, מרים, תשתתף בייסוריו של בנה הנשגב באופן אישי. הכבוד הנגלה קשור קשר בל ינותק עם הצלב. מה שנכון לגבי ישוע "בהיותו "אות אשר יתנגדו לו" ונכון לגבי מרים אשר בליבה "תַּעֲבֹר חֶרֶב" (לוקס ב:35) יהיה גם נכון לגבינו. התלמיד אינו גדול מאדונו.

אנחנו, כאן בארץ הקודש, חיים יומיום את המימד הדרמטי הזה של אמונתנו בגלל המצב הפוליטי, הכלכלי והאנושי. אולם, כמו אצל שמעון הצדיק, אנו אף נושאים בליבנו את התקווה הזאת שיבוא המשיח: "תִּקְוָה שאֵינָהּ מַכְזִיבָה, כִּי אַהֲבַת אֱלֹהִים הוּצְקָה לְתוֹךְ לִבֵּנוּ עַל-יְדֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ" (אל הרומים ה:5), כפי שמזכיר שאול השליח.

3. אף היום אנו חוגגים את רז ההקדשה: הקדשת העולל הרך, הקדשת מרים, הקדשת עצמנו על ידי הטבילה והקדשת כל אלה ההולכים בעקבות המשיח בגלל אהבת המלכות. והיום, בקרבכם, אנו אף מקדישים את המזבח, מקום ההקדשה. כך, חנה הנביאה משמשת לנו מופת הקדשה זו כי היא "לֹא עָזְבָה אֶת הַמִּקְדָּשׁ בְּעָבְדָהּ אֶת אֱלֹהִים בְּצוֹם וְתַחֲנוּנִים יוֹמָם וָלַיְלָה" (לוקס ב:37).

ואני מודה לכם על תפילתכם ונאמנותכם. כפי שידוע לכם, בירושלים ישנן כמאה מסדרים של נזירות ומתוכם 14 קונטמפלטיביים, אשר מקדישים את עצמם לתפילה, מתדפקות יומם ולילה בדלתות לב אלוהי השלום, משתפות פעולה עם ניצחון המשיח את השנאה, הנקמה, מערכות החטא!

4. "(חנה) הוֹדְתָה לֵאלֹהִים וְדִבְּרָה עַל הַיֶּלֶד בְּאָזְנֵי כָּל הַמְחַכִּים לַגְּאֻלָּה בִּירוּשָׁלַיִם" (לוקס ב:38).

הנביאה חנה בת פנואל, בהגיעה אל העולל והוריו, בשמחתה אשר דחפה אותה, העידה על כל מה שראתה.

כפי שידוע לכם, אנו נמצאים כעת בין שני סינודוסים אשר מתמקדים במימד האמונה. הסינודוס הראשון התקיים ברומא בחודש אוקטובר 2010 תחת הכותרת "אחדות ועדות" והשני יתקיים באוקטובר הבא תחת כותרת "האוונגליזציה החדשה". האפיפיור אף ימסור את מסרו האפוסטולי בעקבות הסינודוס הראשון בחודש ספטמבר בלבנון.

העובדה שאנו מקיימים סינודוס שני בעוד זמן קצר אינו אומר שכבר שאבנו את כל העושר וכל ההצעות מהסינודוס הראשון. למעשה, מחר נקיים אספה של מועצת הבישופים הקתוליים בארץ הקדוש על מנת לחקור יחד את אפשרות אחדות חג הפסחא על פי הלוח הקתולי והלוח האורתודוקסי. כמובן זה מצביע על העובדה שאנו עדיין רחוקים מהאחדות השלמה עם אחינו האורתודוקסים. בהקשר זה, זיכרון שבוע התפילה לאחדות הנוצרית, שהתקיים בשבוע שעבר, עדיין טרי.

מאמינים יקרים, תמיד ידעתי וגם כעת אני יודע שאני יכול לסמוך עליכם במיוחד לשם גיוס הכוחות למען השלום והאחדות בארצנו. ואני מודה לכם מקרב לב. האחדות הזאת הינה חיונית. בשבחנו את האלוהים, יחד עם כל אחינו הנוצרים, בחקותנו את חנה הנביאה, נוכל אנו להיות העדות החיה למשיח בפני כל אומות העולם.

בקשר לאוונגליזציה החדשה, הייתי אומר שהאוונגליזציה מרכיב תמיד נחוץ ונשאר מה שתמיד היה: הכרזת ישוע באמצעות העדות שאנו מוסרים וקשרי האהבה ההדדיים. המרכיב החדש הינו ההקשר שבתוכו אנו מוזמנים לפעול.

- הקהילות המסורתיות, הפרוכיות, אינן מה שהיו והמסדרים המסורתיים יותר ויותר נחלשים.

- תנועות חדשות מתפתחות והן יותר חזקות מהפרוכיות ואף מצליחות יותר.

- בנוסף, אצלנו, ישנם בני קהילה חדשים וביניהם אלפי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה.

- עלינו לבשר את הבשורה לא רק בפני אנשים אלא אף בפני המערכות הפוליטיות והכלכליות.

כפי שניתן להבין, הדרך עוד ארוכה בפנינו. אולם אנו מאמינים, כפי שהאמין שמעון הצדיק, ש-"רוּחַ הַקֹּדֶשׁ" עלינו (לוקס ב:25). הרוח הזאת הינה מפעיל האוונגליזציה הראשון והיא תעניק לנו את העוז כדי להעיד בכוחות מחודשים בפני חברה חילונית יותר ויותר, השרויה כולה בשינויים מתמידים.

5. מה עלינו להסיק מאירוע הבאתו של ישוע לבית המקדש? מה נשמור בלבנו על מנת לשקול אותו?

מהעלמה הקדושה ומחנה הנביאה, נלמד שבאמצעות מעשינו, התנהגותנו ולשם הקדשתנו בטבילה, אנו מוזמנים להגיש את ישוע לאחרים. כמובן עלינו לדעת שזה יעלה ביוקר. עם שמעון הזקן, נתבונן בזיכרון היפה – להחזיק את ישוע בין זרועותינו, בתוך ליבנו ובקרב משפחותינו. כאן האוצר והעושר שלנו וכאשר יש לנו אוצר כזה, אף אנחנו, בדומה לשמעון הזקן, יכולים להגיד "וְעַתָּה, אֲדֹנָי, פְּטֹר נָא אֶת עַבְדְּךָ בְּשָׁלוֹם" (לוקס ב:29). מוכנים אנו להיפגש עם האדון במלכות השמיים: "אדוני הנני! אדוני הננו"!

לכן, איזו נחמה לדעת שמרים לידינו והיא מתלווית אלינו כפי שהלכה לצד בנה במשך כל חייו ועד לגולגותא. אותה החרב עוברת עמוק בלב שניהם, האם והבן. אותו היגון. אותה האהבה. מי ייתן ואותה האהבה תעבור ותחדור לליבנו כדי שנוכל אף אנחנו להעיד: "בְּאָזְנֵי כָּל הַמְחַכִּים לַגְּאֻלָּה בִּירוּשָׁלַיִם"

מרים, אם המשיח ואימנו, הביאי אותנו שוב בפני האלוהים כפי שהבאת בפניו את בניך בבית המקדש.

+ הפטריארך פואד טוואל