חג אברהם אבינו – ה-9 באוקטובר

עושים זכר לאברהם הקדוש בחג משלו – בכנסייה האורתודוקסית ב-11 באוקטובר ובכנסייה הקתולית החג הועבר ל-9 באוקטובר. העובדה שהתאריך היה משותף לכנסייה המזרחית ולכנסייה המערבית מוכיחה שמדובר בחג עתיק יומין על פי מסורת שמקורה מלפני הפילוג בין המערב לבין המזרח במאה האחת עשר. בעצם, העובדה הזאת אינה מפתיעה כי מדובר באברהם אבינו – שהינו אבינו בגוף וברוח. ומה משמעו? לאדם יהודי או ערבי אברהם הינו אביו בגוף וברוח אולם מה לגבי נוצרים שאינם יהודים או ערבים? מדגישה הברית החדשה מהפסוק הראשון בה שישוע הינו "בן דוד בן אברהם" (מתי א:1). כל השלשלת המשפחתית של ישוע מראה שהוא נולד בקרב העם היהודי היוצא מחלציו של אברהם. לגבינו, הנוצרים שאינם יהודים ואינם ערבים, נולדנו מחדש והפכנו להיות אברים בגופו של המשיח שהינו הכנסייה. במשיח נקשרנו קשר בל ינותק עם עמו שלו, צאצאי אברהם על פי ההבטחה של האלוהים ובכן "בישוע המשיח תגיע ברכת אברהם אל הגויים" (הגלטים ג:14). ברם, הילדים האמיתיים של אברהם הינם אלה העושים את מעשי אברהם (ראה יוחנן ח:39), זאת אומרת: מעשי האמונה. באמונתנו באל היחיד הפכנו להיות בני אברהם על פי הרוח ובכן עלינו לעבור את אותם מעלות של האמונה שבהן עבר אברהם.

על פי הכרונולוגיה המקראית, עשרים דורות מבדילים בין אדם לבין אברהם ועשרה דורות בין נוח לבין אברהם. מאז ימי נוח, כאשר בנה מזבח והעלה עולה לאלוהים, האנושות שקעה בעבודת אלילים. והנה, מתוך הסביבה הפגאנית של המאה התשע עשרה לפני לידת ישוע, באור הכסדים, אברם מגלה את האלוהים, אל יחיד, בורא שמיים וארץ ואדון העולם. על פי המסורת היהודית (ראה בראשית רבא, ההתגלות של אברהם, וכו') הוא כבר גילה אותו בגיל רך ולא על ידי התגלות אלא על ידי התבונה. בהתבוננותו ביופי האלוהי של הלילה וכוכביו, אברם ראה דבר חזק יותר שעולה עם השחר – השמש – שמגרש את החושך עם זוהרו. אך אף הוא לא נשאר ובא הירח להחליפו, מוסתר לפעמים על ידי העננים. אולם אפילו העננים אינם אלילים כי הרוח רודפת אותם מפני השמיים. בסופו של דבר, אברם הזעיר מסיק מסקנה שישנו שליט בכל שמניע את כל המרכיבים הטבעיים האחרים. השליט הזה הינו האלוהים ואותו חייבים לעבוד באופן בלעדי. כך פותח אברם את דרך האמונה לפני הגויים הפגאנים "כִּי מַה שֶּׁנּוֹדַע עַל אֱלוהִים גָּלוּי בְּקִרְבָּם, שֶׁהֲרֵי אֱלוהִים גִּלָּה לָהֶם. הֲלא עַצְמוּתוֹ הַנֶּעְלֶמֶת, הִיא כּוחוֹ הַנִּצְחִי וֵאלוהוּתוֹ, נִרְאֵית בְּבֵרוּר מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם בִּהְיוֹתָהּ נִתְפֶּסֶת בַּשֵכֶל בְּאֶמְצָעוּת הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ" (הרומים א: 19 – 20). ממשיך המדרש ומספר איך הציג הנער הצעיר את מה שגילה לאביו שהתכלכל מיצירת פסלי אלילים ולאחר מכן לאלה הבאים לקנות מאביו, דבר ששם בסכנת חיים לא רק את אברם אלא את כל משפחתו. חוכמת הנער מביאה להגירת המשפחה בהנהגת תרח האב מאור לחרן. שם חיכה אברם למשך שנים ארוכות ואף הגיע לגיל מכובד כאשר הוא עושה מעשים טובים ומכניס אורחים ברוחב לב בהטיפו לאמונה באל אחד. המעלה הראשונה של אמונת אברהם הינה עבודת האל היחיד – בורא ואדון העולם – אמונה נחושה ללא פשרה.

אברם היה כבר בן 75 בשעה שהאלוהים דבר איתו בחרן ואמר לו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקקלך אאר ונברכו בך כל משפחות האדמה. וילך אברהם כאשר דבר אליו ה'" (בראשית יב: 1 – 4). מהרגע הזה מתחיל יחס אינטימי ואישי בין אברם לבין אלוהיו, יחס שאינו בא לידי ביטוי דרך הציות והכניעה לבדן אלא דרך האימון ההדדי המלא. אברם נותן אימון (מאמין) באלוהים עד כי מוכן הוא להשאיר מאחוריו את הביטחון והיציבות של חייו בחרן ולנסוע מבלי לדעת לאן ללא כל ערבות שהיא מחוץ להבטחת האלוהים. גם אלוהים נותן אימון במי שנהיה אברהם ומחלק איתו את תוכניותיו לעולם כפי שניתן לראות בסיפור סדום ועמורה: "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה" (בראשית יח: 17). ובשעה שאברהם יודע את תוכניותיו של האלוהים, הוא מעיז לקרוא לאלוהים תיגר והאלוהים מקשיב כאל חבר קרוב ביותר ואף מכנה את אברהם כך: "ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי" (ישעיהו מא: 8). זאת המעלה הבאה של אמונת אברהם: האימון שבא לידי ביטוי בכניעתו של אברהם במעשים מוחשיים של האמונה וידידותו עם האלוהים: "והאמין אברהם בה' ויחשבה לו צדקה וגם נקרא אוהב אלוהים" (יעקב ב: 23).

בלכתו בעקבות קריאתו של האלוהים, הגיע אברם לארץ כנען וכרת האלוהים איתו ברית בהבטחתו את אברהם יורש וצאצאים רבים. מאז עברו עשר שנים, "ושרי, אשת אברם, לא ילדה לו" (בראשית טז:1). לא הייתה זאת הפתעה כי האישה  עקרה הייתה וכעת בת 76 שנה. ברצונה לראות את קיום ההבטחה אך מיואשת, שרי מציעה פתרון אנושי ומוסרת לאברם את שפחתה כאם מחליפה. ובכן, בגיל 86, אברם מוליד את ישמעאל. אולם דרכי האלוהים אינן דרכינו. כאשר אברם כבר בגיל 99 (וישמעאל בנו בן 13), האלוהים מתגלה לו שוב ונותן לו ולאשתו שמות חדשים וחוזר על הבטחתו המקורית: שהוא ייתן לאברהם בן דרך שרה ולא דרך השפחה. שנה לאחר מכן, ילדה שרה, והיא בת 90, את יצחק לאברהם והוא בן 100 כי ""היפלא מה' דבר" (בראשית יח:14). כך אברהם מגלה את האלוהים הכל-יכול שאין בו מגבלות, הוא "אשר יכול לעשות יותר מכל מה שאנו מבקשים או ממה שעולה על דעתנו" (האפסים ג:20).

כעת, האמונה המחודשת והנחושה אף יותר מקודם תאפשר לאברהם לעמוד בניסיון הקשה ביותר שלא היה עולה על דעת איש כאשר האלוהים ידרוש ממנו (על פי הבנתו של אברהם) להעלות את בנו לעולה, אותו בן ההבטחה. על פי האיגרת אל העברים, אברהם היה מסוגל ללכת עד הסוף "בחושבו בליבו כי האלוהים יכול להקים אפילו מעם המתים" (העברים יא:19). הנה שיא אמונתו של אברהם: להאמין באלוהים בשעה שהוא עצמו אינו מבין דבר, בשעה שהציות נראית אבסורדית ומנוגדת לשכל הישר; להאמין באלוהים יותר מאשר בעצמו, להסתמך עליו יותר מאשר להסתמך על תבונתו ודעתו.

הנה דרך האמונה של בניו האמיתיים של אברהם "שֶׁהוּא אָב לְכֻלָּנוּ - כְּפִי שֶׁכָּתוּב: "כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" - לְעֵינֵי אֱלוהִים אֲשֶׁר בּוֹ הֶאֱמִין, הָאֱלוהִים הַמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וְהַקּוֹרֵא בְּשֵׁם דְּבָרִים בְּעוֹד אֵינָם בְּנִמְצָא. וּבְאֵין סִבָּה לְתִקְוָה הוּא הֶאֱמִין וְקִוָּה כִּי יִהְיֶה לְאַב-הֲמוֹן גּוֹיִם, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "כּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (הרומים ד: 16 – 18).