חגה של האם תריזה מקלקוטה – ה-5 בספטמבר

   כולם מכירים את האם תריזה. בכל מקום, לא משנה באיזו ארץ, ניתן להצביע על תמונה של אישה קשישה מחייכת, לבושה סארי (לבוש הודי מסורתי לנשים) לבן עם פס כחול. יגידו לך שאישה זאת הינה קדושה של זמנינו. היא הקדישה את כל חייה לשירות החלכאים ונדכאים. היא קיבלה את פרס נובל לשלום ועוד מספר רב של פרסים נוספים. היא הקימה מסדר של נזירות שנקרא "שליחות האהבה" (והמכונה גם אחיות האם תריזה). כיום מספר האחיות בעולם הינו יותר מ-4000 והן נמצאות ב-600 מרכזים הממוקמים ב-123 ארצות ברחבי תבל.

   יש לציין כי את הקדושה לא מודדים במספרים. ישנם קדושים שנאבקים במשך כל חייהם כדי לנצח את החטא ולשוב אל הדרך הישרה, ומאבק זה הינו גדולתם ומידת גבורתם. ישנם אחרים שלא עזבו אף לרגע את הדרך הישרה ולא סטו ממנה אף ולו בשעל אחד. הם לא בזבזו רגע ועשו מחייהם עדות פורה שהתאפיינה בעושר של במעשים טובים. האם תריזה השתייכה לקבוצה השנייה.

   היא נולדה ב-26 באוגוסט 1910 בעיירה הבלקנית סקופייה (כיום במקדוניה), לתוך משפחה קתולית אלבנית. המשפחה נאלצה לעזוב את מקומה ולהגר בגלל עלילת דם. היא הייתה הבת הצעירה ביותר מבין שלושה ילדים שנולדו להוריה ניקולא ודרניה בוכחיו, ונטבלה יום לאחר לידתה וקיבלה את השם גונחה אגנס. כאשר הייתה בת חמש וחצי קיבלה בפעם הראשונה את לחם החיים (ההוחדה הראשונה), ולאחר פחות משנה קיבלה גם את חתימת הקודש. שנים לאחר מכן היא כתבה ביומנה: "בגיל חמש וחצי, כאשר בא אליי האדון בפעם הראשונה, ליבו של המשיח הפך להיות האהבה הראשונה שלי..."

   משפחתה נודעה בכל האזור בגלל אמונתה החזקה, יראת השמיים שלה ומעשי החסד שעשתה. בכל שבוע, הייתה יוצאת האם מלווה בילדיה לבקר חולים ולהביא להם מזון ובכן, למסור בגדים לקבצנים. גם לאחר מותו של האב (כאשר גונחה הייתה בת שמונה וחצי), אירוע שהכניס את המשפחה לקשיים כלכליים, מעשי החסד לא פסקו. האם תריזה זכרה שנים רבות לאחר מכן: "אמא לימדה אותנו איך להתפלל ואיך לעזור לסובלים... רבים מעניי העיירה סקופייה והאזור הכירו היטב את ביתנו. אף אחד לא עזב את הבית בידיים ריקות. בכל יום השתתפו בסעודתנו אנשים העניים, אלה שלא היה להם דבר".

   בגיל 12, הרגישה גונחה בפעם הראשונה את הקריאה מאת האל להשתייך אליו באופן בלעדי. למרות זאת, היא עדיין לא חשה בייעוד להיות נזירה. היא הייתה התלמידה המצטיינת בכיתה, השתתפה באופן פעיל בתפילות של הכנסייה, שרה במקהלה, ניגנה בגיטרה... אהבו אותה בגלל אישיותה הקלילה ומתן תשומת ליבה לסובבים אותה, בנדיבותה לשתף אחרים בשמחתה, תמיד מוכנה לעזור לנזקקים. היא הרהרה באותה התקופה האם להקדיש את חייה לספרות ולמוסיקה. כבר באותם הימים פורסמו שיריה בעיתון המקומי. בהגיעה לגיל 18, הקול שקרא לה התחזק, והיא השיבה לו: "אני רוצה להשתייך כל כולי לישוע ולא להשתייך לאחר מלבדו. אני מוכנה לתת הכל למענו, אף את חיי. אני מלאה ברצון העז לאהוב אותו כפי שאף אחד לפניי אהב אותו."

   מלווה ברצון להיות בהודו, בגיל 18 הצטרפה גונחה למסדר אירי של נזירות בשם "אחיות לורטו". לאחר שנת לימודים בדבלין (אירלנד), היא נשלחה כמורה לבית ספר לבנות של המסדר בקלקוטה. כבר אז היא קיבלה על עצמה את השם האחות מרי תריזה, על שם הקדושה תריזה מליזיו אשר הוכרזה קדושה שלוש שנים לפני כן. האחות תריזה עבדה באותו בית הספר במשך כמעט עשרים שנה. אחיותיה במנזר אהבו אותה מאוד ויותר מכך תלמידותיה. היא נדרה את נדריה האחרונים בהודו, ב-24 במאי 1937. ב-1944 היא מונתה מנהלת בית הספר. היא אהבה מאוד את מנזרה, את בית הספר והייתה מאושרת שם מאוד. אולם לישוע הייתה תוכנית שונה בשבילה.

   ב-10 בספטמבר 1946, פנה אליה האדון בעת נסיעתה ברכבת, והוא ביקש ממנה לשנות באופן מהותי את אורח חייה. שנים רבות לאחר האירוע היא כתבה: "הרגשתי שהאדון מצפה ממני לוותר באופן חופשי על החיים השקטים במסדר ולצאת לרחובות על מנת לשרת את העניים. הייתה זו פנייה ברורה כשמש בצהריים. עליי לעזוב מאחוריי את חומות המנזר כדי לחיות בין העניים. אך לא העניים בלבד. הוא קרא לי לשרת את המיואשים ביותר, המסכנים ביותר בקלקוטה – אלה שלא היה להם דבר, הבודדים ביותר, אלה שלא רצו בהם ואף לא התקרבו אליהם בגלל שהיו מזוהמים, מלוכלכים, מלאים בטפילים, אלה שאף לא היו מסוגלים לצאת לקבץ נדבות בגלל שהיו עירומים ולא היה להם לבוש להתכסות בו, אלה שכבר לא יכלו לאכול בגלל שאזלו כוחותיהם, אלה שהתמוטטו ברחובות מאפיסת כוחות וידעו שהמוות הגיע, אלה שכבר אינם בוכים כי דמעותיהם התייבשו. את כל אלה ישוע הראה לי בשעות הנסיעה והוא רצה שאהוב אותם. אלוהים היה זקוק לדלותי, לחולשותיי, לחיי כדי לגלות את אהבתו למסכנים ביותר..."

   שנתיים נוספות חלפו עד שהיא קיבלה אישור מרשויות הכנסייה ברומא לעזוב את מנזרה. ב-17 באוגוסט 1948, האחות תריזה לבשה את הסארי הלבן עם הפס הכחול בפעם הראשונה ועזבה את השקט והשלווה של המנזר האהוב שלה לצמיתות. באותה השנה היא קבלה את האזרחות ההודית. לאחר לימודים מאוד מצומצמים כאחות בית חולים, היא החלה, בערב חג המולד, את עבודתה בשכונות העוני של קלקוטה. לאחר חודשים ספורים הצטרפו אליה כמה נשים צעירות, רובן מקרב תלמידותיה לשעבר. הן חיו באותם תנאים בהם חיו האנשים שבקרבם הן עבדו. לא היה להן כל רכוש משלהן מלבד אהבתו של המשיח.  ב-1950, המסדר החדש, "שליחות האהבה" הוקם באופן רשמי בהגמוניית קלקוטה. עשר שנים לאחר מכן הרחיב המסדר את פעילויותיו לאזורים אחרים בהודו. 15 שנה לאחר מכן האחיות החלו לעבוד גם מחוץ להודו, בארצות רבות נוספות. מחלותיה הרבות והתקפי הלב השכיחים שלה רק חיזקו את המרץ של האם תריזה. גם מספר הנשים שהצטרפו למסדר הלך וגדל. ניסים ונפלאות הביאו לפתיחת שערים בפניה אף במדינות בהן שלטה אווירה של שנאה כלפי הכנסייה והתנגדות לאמונה. המספרים הינם מדהימים אולם אינם מסכמים את מלוא משמעות עבודתה. איך נוכל למדוד את פעולת החזרת הכבוד האנושי לקבצן גוסס? או מציאת בית חם ומשפחה אוהבת לתינוק שנעזב ברחוב? או מתן כבוד ואהבה לזקן, חולה בגוף ובנפש, שאין לו מקום בעולם? או גילוי שמחה ומשמעות החיים על ידי צעירים ופחות צעירים דרך התפילה ומתן שירות האחר? איך נוכל למדוד את התגבשות מלכות השמיים עלי האדמות?

   הכוח המניע עבור האם תריזה היה האהבה. גיל 18 היא הצהירה שהרצון לאהוב את ישוע מילא אותה, "הרצון לאהוב אותו כפי שלא אהבו אותו לפניה". הזכות הזאת אכן ניתנה לה ולא רק באהבת העניים. היא יכלה להתאחד עם אהובה במקום היכן לא חיכו לו רבים, על הצלב, ברגעים הקשים ביותר של ייסוריו, בשעה שהחשכה השחירה וישוע קרא בקול גדול: "אלוהי, אלוהי, למה עזבתני?" במשך 50 שנות שירותה את העניים, האם תריזה חייה בחשכה הרוחנית הזאת (מלבד זמן קצר). כך היא השתתפה בחשכה שחי ישוע בעת ייסוריו. כך גם השתתפה בייסוריו של אלה שהעולם דוחה אותם מפניו ושאף אינם יודעים שהגיע מישהו שסבל ומת למענם. היא הביאה את החוויה החיה של נוכחות אלוהים לאנושות אולם היא בעצמה לא חוותה אותה. היא האירה את העולם באור אלוהי שלא הייתה יכולה להבחין בו. במשך כל חמישים השנה, גם כאשר התחילה לחשוב שאין בה אמונה, היא לא הפסיקה להתפלל. להב אהבתה שבער בה וממנו לא הייתה נסיגה, לא כבה. נאמנותה לאלוהים ואהבתה לעניים רק הלכו וגדלו. מבחן אמונה שכזה היה מפיל אימה על רבים ואף נוטל מהם את כוחותיהם, אולם כך לא היה המקרה של האם תריזה: המבחן שהיא חיה נשאר מוסתר מאחורי חיוכה המאיר לעולם. אחיותיה וכל אלה שראו בה מופת ונחמה רוחנית עצומה גילו את אמת המבחן רק לאחר מותה.

   האם תריזה הלכה לעולמה להתאחד עם חתנה האהוב ב-5 בספטמבר 1997 בגיל 87. ב-19 באוקטובר 2003, האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 הכריז עליה כמבורכת (שלב לפני הצהרתה כקדושה בכנסייה הקתולית). ב-2016, האפיפיור פרנציסקוס הכירה בה כקדושה. שליחותה בעולם ממשיכה.

   "אם אהיה יום אחד קדושה, אהיה קדושה של ה"חשכה". אעדר תמיד מהשמיים כדי להאיר לאלה שנמצאים בחשכה עלי אדמות"