אופק: ובחרת בחיים

אופק
"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים"
(דברים ל:19)

מילון אבן שושן מגדיר את המילה "אופק" כך: "הקו שבו השמים והארץ נראים כנוגעים זה בזה". בחג הפסחא הזה, המילה "אופק" עלתה בראשי כעזר המתאים ביותר להבנת ההשפעה של תחיית ישוע בחיי ובחיי העולם.

ספרי הבשורה מזכירים לראשונה את ניצחון המשיח על המוות בשעה שהנשים מתקרבות לקבר בבוקר יום ראשון. הן באו כדי למשוח בשמנים ובבשמים את גופת המשיח, שנקברה בחופזה שלושה ימים קודם לכן. כנהוג, אבן כבדה הושמה כמחסום בפתח מערת הקבורה והיהודים – תלמידיו ומתנגדיו כאחת – שמרו את השבת. בדממת השבת, עולם חדש שזרעו הופרה בגופו הצלוב של המשיח קרם עור וגידים. העולם הזה יפרוץ ויקום ביום הראשון בשבוע, יומה הראשון של הבריאה החדשה. לעולם הזה אנו, תלמידיו של המשיח, מוזמנים. אל עברו של עולם זה אנו, תלמידיו של המשיח, מצביעים בעדותנו.

בשעה שהנשים קרבו אל הקבר, לא יודעות דבר אודות העולם החדש שמצפה להן, הן שאלו: "מִי יָגֹל לָנוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פֶּתַח הַקֶּבֶר?" (מרקס טז:3). תחושות החרדה, העצבות והבדידות אופפות את השאלה הזו, שיוצאת מפיהן של מי שלכודות בעולם שהולך וחולף לו. ישוע נטש אותן והן חיות נטישה זו בתחושת יגון עמוקה. אולם, כל התחושות הללו מפנות את מקומן לתדהמה, לבלבול וליראה בשעה שהן מביטות בקבר הפתוח לרווחה ובאבן הכבדה שהוזזה הצידה. ספר הבשורה על פי מרקוס חותם את הסיפור הזה במילים המחרידות: "הֵן יָצְאוּ וּבָרְחוּ מִן הַקֶּבֶר, כִּי רְעָדָה וְתַדְהֵמָה אָחֲזוּ בָּהֶן, וְלֹא סִפְּרוּ דָּבָר לְאִישׁ מִפְּנֵי שֶׁפָּחֲדוּ" (מרקוס טז:8). התחושות הללו תהפוכנה לשמח ולהודיה בשעה שהנשים, העדות הראשונות לתחייה, תפגושנה בישוע הקם.

מה מבדיל את העולם הישן מן החדש? זוהי שאלה קשה לאור העובדה שעודנו חיים כל כך הרבה מן העולם הישן. בסעודה האחרונה, ישוע התפלל לאביו עבור תלמידיו, באמרו: "אֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ שֶׁתִּקָּחֵם מִן הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁתִּשְׁמְרֵם מִן הָרָע. אֵין הֵם מִן הָעוֹלָם, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי אֵינֶנִּי מִן הָעוֹלָם" (יוחנן יז 15 - 16). אכן, קיומנו בעולם הישן הופך את נאמנותנו לעולם החדש אליו ישוע מזמין אותנו לשברירית והססנית לפרקים. לעתים קרובות החדש מאבד את אופיו הייחודי, קוי המתאר שלו מטשטשים וקלסתרו מתעמעם בשעה ששורשינו בישן מעפילים על אורו של החדש.

זוהי המילה "אופק" שמבדילה את העולם הישן מן החדש. בזמן שהעולם הישן מחניק, אפל ולעתים קרובות מייאש, מחריד ומעציב, העולם החדש הוא מקום בו האופקים פתוחים לרווחה, מלא באור ובשמחה, מעורר תקווה. המוות הוא מציאות העולם הישן, מציאות חוסמת אופקים. התחייה היא המציאות של העולם החדש, בה האופקים נמתחים עד למקום בו השמיים נושקים לארץ.

גופתו המתה של ישוע הונחה בקבר אפל, טחוב וחתום. ישוע באמת מת! הוא לא עבר דרך המוות או התנהג כמת, אלא מת באמת כפי שאדם מת. מותו, קבורתו וירידתו לממלכת המתים מהווים חלק מהותי מלידתו, מותו ותחייתו. ב-"אני מאמין" של השליחים, אנו מכריזים סיכום של שלושת הימים האחרונים של השבוע הגדול: "סבל בימי פונטיוס פילטוס, נצלב, מת ונקבר. ירד שאולה. קם מבין המתים ביום השלישי". רבים ניסו להבין מה פשר ירידתו של ישוע שאולה לאחר מותו על הצלב. זוהי התייחסות לקטעים מהברית החדשה שעוסקים בירידתו של המשיח לממלכת המתים לאחר מותו. ההתייחסות הברורה ביותר לכך נמצאת באיגרת הראשונה של שמעון כיפא ג:18 - 19, "הֵן גַּם הַמָּשִׁיחַ מֵת לְכַפָּרַת חֲטָאִים, אַחַת וּלְתָמִיד, הַצַּדִּיק בְּעַד הָרְשָׁעִים, כְּדֵי לְקָרֵב אוֹתָנוּ אֶל הָאֱלֹהִים. הוּא הוּמַת בִּבְשָׂרוֹ, אַךְ הָחֳיָה בָּרוּחַ וּבָה גַּם הַלַךְ וּבִשֵֹר לָרוּחוֹת הַכְּלוּאוֹת בַּמַּאֲסָר". אותו מקום "מאסר" הוא השאול, משכנם של המתים.

בברית הישנה (התנ"ך), השאול מתואר כמקום אפל ומחניק במעבה האדמה. במעשה קורח ועדתו, שקראו תיגר על מנהיגותו של משה, "פָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה" (במדבר טז:30). ישעיה דיבר על השאול כמקום מאסר: "בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי" (ישעיה לח:10). ספר איוב מתאר גם הוא את השאול כמקום שמסוגר בסורגים (איוב יז:16) ומחבר המזמור כותב: "חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת" (תהילים יח:5). במקום אחר, ישעיה מדבר על השאול כמקום חשוך, כארץ נטולת זיכרון (ישעיה יד:9; כו:14), כפי שכתוב בתהילים: "כִּי-שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ (...) הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה" (מזמור פח:4. 13). שלמה מתאר מקום של חוסר מעש ומחשבה: "אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל" (קהלת י:10). זהו מקום הדממה: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ וְלֹא כָּל-יֹרְדֵי דוּמָה" (מזמור קטו:17). התיאור הרווח ביותר הוא של השאול כמקום בו איש לא מהלל את האלוהים: "כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה-לָּךְ" (תהילים ו:5). "כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא-יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי-בוֹר אֶל-אֲמִתֶּךָ" (ישעיה לח:18).

ישוע חווה את הקבר והשאול כחלק מהותי מלבישת הבשר, בה הוא נכנס באופן מלא ומוחלט לחיי האנוש שלנו. הקבר הוא מציאות אנושית שכולנו מכירים במוות. אולם, אף טרם מותנו אנחנו בוחרים שוב ושוב במוות במקום בחיים. אנחנו משועבדים להשלכות של הבחירות השגויות שביצענו. בבחירות הללו ישנו קבר, מציאות אפלה, מלאת חטא ופחד. היציאה הזו ממקום הכליאה והשעבוד היא מה שהעם היהודי מציין בחג הפסח. יציאת מצרים היא פירוק כלאי העבדות. המילה העברית "מצרים", מזכירה את המילה "צר". אין תמה, אפוא, בכך שישוע, היהודי, בחר בחג הפסח כזמן לעבור מהמוות אל החיים. בחג הפסחא אנחנו מוזמנים לחדש את המחויבות שלנו לעולם חדש שנולד מן הקבר. אנחנו נקראים לפרוץ מהקבר אל החיים, להשאיר מאחורינו קבר ריק.

מציאותו של הקבר היא מציאות של חומות, שחוסמות את האור, שסוגרות את שדה הראייה, מקום נטול אופקים. תרזה הקדושה מאווילה מתארת את חזונה על השאול במילים הללו: "בשעה שהייתי במקום כה מזיק, חסר יכולת לקוות לכל נחמה שהיא, לא יכולתי לשבת או לשכב וגם לא היה מקום פנוי, על אף ששמו אותי בסוג של חור שנחפר בחומה. החומות הללו, איומות למראה, סגרו על עצמן וחנקו הכול. לא היה אור, אך הכול היה אפוף באפלה שחור משחור". הכתובים והקדושים מלמדים אותנו שהשאול הוא לא רק עניין של גורל האדם. השהות במקום בו כל האופקים אטומים בחומות ולחלופין, הצעידה אל עבר מקום בו האופקים נפרסים לפנינו, היא גם עניין של בחירה.

העולם בו אנחנו בוחרים לחיות מזכיר לעתים קרובות את השאול ביותר ממובן אחד. החומות שאנחנו בונים כדי להגן על עצמנו וכדי למנוע מאחרים להתקרב, השפה בה אנו משתמשים כדי להגדיר את ה"אנחנו" שלנו כנגד ה"הם" שלהם, המשאבים שאנחנו משקיעים כדי להבחין בין ה"אנחנו" שלנו ל"הם" שלהם – כל אלה תורמים לבניינו של קבר, משכן המתים, גיהינום המייצר חרדה, חשד, חשש וייאוש שמרבים ללוות אותנו. השאול הזה, לו אנו קוראים בית, מקבל משנה כוח וחיוּת כששיח של פחד ושנאה נשמע בחוצותינו, שיח שמנצל תחושות של חשש.

לעתים קרובות, העולם הישן הוא עולמנו, עולם שמעודד אדישות בפני הסבל שיוצרת תאוות הבצע שלנו. כשאנחנו טורקים את הדלת בפני אחינו ואחיותינו התובעים את הסולידריות והסיוע שלנו, אנחנו יורדים אלי קבר. כשאנחנו צופים ללא ניע במיליונים הבורחים מבתיהם בשל רעב ומלחמה, כשאנחנו מאבנים את ליבנו בחשש ובדחייה, אנחנו מאמצים את חוקיו של העולם הישן שצלב את ישוע. כשאנחנו משתמשים בקלילות בשפה המחלקת את העולם ל"חברים" ול"אויבים", אנחנו בוגדים בבשורה המטיפה לאהבה ולמחילה. כך אנו שוקעים במצולות הייאוש שמציע לנו חומות שאנו בונים סביבנו במילים ובלבנים, באלימות ובדחייה. התחייה מחדשת את התקווה. החומות מתמוטטות. בהודעת "טוויטר" מה-9 בפברואר 2017, האפיפיור פרנציסקוס הכריז: "התקווה פותחת אופקים חדשים ומאפשרת לנו לחלום על מה אפילו לא ניתן להעלות על הדעת". התקווה מאפשרת לנו לעזוב את העולם הישן בבוקר הפסחא!

האפיפיור פרנציסקוס, השליח הגדול של העולם החדש, דיבר חזק וברור בשבחו של העולם הזה בדרשת הכתרתו כאפיפיור ב-19 במרץ 2013: "פאולוס הקדוש מדבר על אברהם, ש"בְאֵין סִבָּה לְתִקְוָה הוּא הֶאֱמִין וְקִוָּה" (אל-הרומים ד:18). באין סיבה לתקווה, לקוות! גם כיום, בינות לאפלה כה רבה, עלינו לראות את אור התקווה ולהיות אנשים המביאים תקווה לאחרים. להגן על הבריאה, להגן על כל איש ואישה, להסתכל עליהם ברכות ובאהבה משמעו לפתוח אופק לתקווה; משמעו לתת להבלחה של אור להפציע מבעד לעננים הכבדים; משמעו להביא את חום התקווה! בשביל המאמינים, בשבילנו הנוצרים, כמו אברהם, כמו יוסף הצדיק, האהבה שאנו מביאים עומדת כנגד האופק של אלוהים, שנפתח עבורנו במשיח. זוהי תקווה הבנויה על צור שהוא אלוהים".

כמה חודשים מאוחר יותר, בביקור בקברו של המשיח במאי 2014, האפיפיור פרנציסקוס ביטא את מציאותו של העולם החדש שמחוץ לקבר. את הדברים נשא בשעת מפגש עם הפטריארך האורתודוקסי של קונסטנטינופול. אולם, דבריו משמעותיים בהקשרים רחבים הרבה יותר: "עלינו להאמין שכפי שהאבן מעל קברו של ישוע התהפכה, כך ניתן להסיר את כל המכשולים המונעים את האחדות המלאה בינינו. יהיה זה חסד של קימה מן המתים, לה אנו יכולים לצפות כבר עכשיו. בכל פעם בה אנו מבקשים סליחה על חטאים כנגד נוצרים אחרים ובכל פעם בה יש לנו את האומץ להעניק ולקבל מחילה זו, אנו חווים את התחייה! בכל פעם בה אנו מתגברים על דעות קדומות ונושנות ויש לנו את האומץ לקדם יחסי אחווה חדשים, אנו מכריזים שהמשיח אכן קם!".

כשישוע פורץ את שערי הקבר, הוא מוביל אותנו לעולם חדש, עולם של אופקים פתוחים. ישעיה מנגיד את העולם החדש והחי לשאול, בכך שהוא מתאר אותו כמקום של הודיה ושמחה: "חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל-אֲמִתֶּךָ" (ישעיה לח:19). בפריצתו אל מחוץ לקבר, ישוע ממוטט חומות, פותח דלתות ומרחיב את האופקים עד תום. בשעה שהחומות מתמוטטות והשערים נפתחים, ניתן לנשום אויר צח של חירות ולצעוד בראש מורם כי איננו עבדים. כך מתגשמת ההבטחה שנמצאת בלב ליבה של תורת משה: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כו:13-11).