שירה: בית

אף אחת לא עוזבת בית אלא אם
הבית הוא לוע של כריש
את רצה אל עבר הגבול רק
כשאת רואה את כל העיר רצה לשם.

השכנים שלך רצים יותר מהר ממך
הנשימות מדממות בגרונותיהם
הנער שלמד איתך בבית הספר
שסחרר אותך בנשיקה מאחורי בית החרושת הישן
אוחז רובה בגודל של הגוף שלו
את עוזבת את הבית רק
כשהבית לא מרשה לך להישאר.

אף אחת לא עוזבת בית אלא אם הבית רודף אותך
אש בוערת תחת כפות רגליך
דם רותח בבטנך
אף פעם לא חשבת לעשות משהו כזה
עד שהלהב צרב איומים על
צווארך
וגם אז המשכת לזמזם את ההמנון מתחת
לנשימתך
רק כשקרעת את הדרכון שלך בתא שירותים בשדה תעופה
ממררת בבכי מול כל קבוצת דפים קרועים
הבנת שאין לך דרך חזרה.

אתם חייבים להבין,
אף אחת לא מעלה את ילדיה לסירה
אלא אם המים בטוחים יותר מאשר האדמה
אף אחת לא חורכת את כפות ידיה
בתחתית של רכבות נוסעות
מתחת לקרונות משא
אף אחת לא מעבירה ימים ולילות בבטנן של
משאיות
ניזונה מנייר עיתון אלא אם הקילומטרים הנגמאים
אינם רק בשביל המסע.
אף אחת לא זוחלת תחת גדרות
אף אחת לא רוצה להיות מוכה
או שירחמו עליה.

אף אחת לא בוחרת במחנות פליטים
או בחיפושים בעירום שבסופם
גופה נשאר כאוב
או כלא,
רק כי הכלא בטוח יותר
מאשר עיר עולה בלהבות
וסוהר אחד
בלילה
עדיף על משאית מלאה
בגברים שנראים כמו אבא שלך
אף אחת לא יכולה לעמוד בזה
אף אחת לא יכולה לעכל את זה
אף עור לא עבה מספיק.

כל ה-
שחורים הביתה
פליטים
מהגרים מלוכלכים
מבקשי מקלט
שמוצצים את כל טוב ארצנו
כושים פושטי יד
יש להם ריח מוזר
פראי אדם
שהרסו את המדינה שלהם ועכשיו באו כדי
להרוס את שלנו
איך המילים
המבטים המלוכלכים
מצליחים שלא להיערם על הגב
אולי כי המכה הזאת יותר רכה
מאשר איבר שנקטע.

או שהמילים יותר עדינות
מארבעה עשר גברים בין
הרגלים שלך
או שהעלבונות קלים יותר
לבליעה
מחורבות
מעצמות
מגופו של ילדך
קרוע לחתיכות.
אני רוצה הביתה
אבל הבית הוא לוע של כריש
הבית הוא קנה של רובה
ואף אחת לא עוזבת בית
אלא אם הבית גרש אותך לחוף
אלא אם הבית אמר לך
לרוץ יותר מהר
להשאיר את הבגדים
לזחול במדבר
לפלס דרך באוקיינוס
לטבוע
להציל
להיות רעבה
להתחנן
לשכוח מהי גאווה
ההישרדות שלך יותר חשובה.

אף אחת לא עוזבת בית עד שהבית הוא קול מיוזע
באוזנך
שאומר –
תעזבי,
תברחי ממני עכשיו
אני לא יודע מה קרה לי
אבל אני יודע שכל מקום
יותר בטוח מכאן.