האחריות לצליבת ישוע על פי ברוך ה-16


מובא להלן תרגום לא רשמי של קטע חשוב מתוך ספרו החדש של האפיפיור ברוך (בנדיקטוס) ה-16 הדן באחראיות לצליבתו של ישוע. הספר ייצא לאור ביום חמישי הבא, ה-10 במרץ 2011. הקטע עורר תגובות רבות חיוביות רבות בעולם היהודי.

pope_book_jesus

עלינו לשאול עתה: מי הם אלה אשר האשימו את ישוע? והתעקשו שיוצא להורג? יש לשים לב לתשובות השונות הניתנות לשאלה זו על ידי כל אחד מספרי הבשורה. על פי יוחנן, היו אלה "היהודים" פשוטו כמשמעו. אולם, יוחנן בקבילה זו אינו מצביע על העם היהודי ככלל – כפי שאולי יבין זאת הקורא העכשווי - והביטוי אינו "גזעני" באופיו. ראשית, יוחנן הינו יהודי בעצמו מבחינה אתנית כפי שהיו גם ישוע וכל תלמידיו. הקהילה הנוצרית הקדומה רובה ככולה הייתה יהודית. בספר הבשורה על פי יוחנן למילה "יהודים" משמעות מדויקת ומוגדרת היטב: הוא מתייחס לאריסטוקרטיה של בית המקדש. מכאן איפה ניתן להסיק שחוג המאשימים את ישוע אשר דוחקים למותו מוגדר בצורה מדויקת בספר הבשורה הרביעי ומכוון לאותו חוג: האריסטוקרטיה של בית המקדש אולם עם מספר יוצאי דופן, כפי שניתן לראות במקרה של נקדימון (יוחנן ז:50 – 52).

בספר הבשורה על פי מרקוס, חוג המאשימים מתרחב בהקשר המתאר שחרורו של אסיר לרגל חג הפסח (או בר-אבא או ישוע). ההמון (אוכלוס בשפה היוונית) עולה לבמה ובוחר בבר-אבא. ה-"אוכלוס" במובנו הפשטני מצביע על המון העם, רבבות אדם. לעיתים המילה נושאת משמעות שלילית המצביעה על אספסוף. בכל מקרה, אין המילה מצביעה במכוון אל העם היהודי. במקרה של שחרור האסיר לרגל חג הפסח (אירוע שאינו מתועד במקורות אחרים ולמרות זאת אל לנו להטיל דופי באמיתותו), להמון הזכות להביע דעה, כפי שקורה לרוב במקרים דומים, וההמון עושה זאת באמצעות "הרמת קול".

הרמת קול עממית שכזו אינה נושאת אופי משפטי (ראה את הדיון אצל פש בפירושו של ספר הבשורה על פי מרקוס, כרך ב, ע' 466). ניתן להסיק כי ההמון בהקשר זה מורכב מתלמידי בר-אבא שגויסו על מנת להשיג את שחרורו. כמורד נגד מרות רומא, הוא יכל להסתמך על מספר לא מבוטל של תומכים. ובכן, תלמידי בר-אבא בלטו בשעה שתלמידי ישוע התחבאו מתוך פחד. כתוצאה מכך, קול העם, שעליו הושתת המשפט הרומי, מוצג כאן באופן חד צדדי. בתיאורו של מרקוס, נוסף ל-"יהודים", זאת אומרת חוג הכוהנים השלט, ואילו את תפקיד "ההמון" מגלם מעגל תומכיו של בר-אבא, אולם אין המדובר בכל העם היהודי.

הרחבת מושג האוכלוס אצל מרקוס עם השלכות גורליות ניתן למצוא בתיאורו של מתי (כז:25) אשר משתמש בביטוי "כל העם" ומייחס אליהם את הדרישה לצלוב את ישוע. אין ספק שמתי לא מדווח על עובדה היסטורית כאן: הכיצד ייתכן שכל העם נכח ברגע שמרימים את הקול על מנת לתמוך במות ישוע? נראה הגיוני שהמציאות ההיסטורית מתוארת על ידי יוחנן ועל ידי מרקוס. חוג המאשימים האמיתי הינו שלטונות בית המקדש באותה תקופה והצטרף אליהם בהקשר שחרור האסיר בפסח "ההמון" של תומכי בר-אבא.

בנקודה הזאת נסכים עם יואכים גנילקה אשר טען שמתי, מעבר לנסיבות ההיסטוריות, מנסה ליצור הסבר תיאולוגי הלוקח בחשבון את הגורל המר של עם ישראל בימי המלחמה היהודית בשעה שהארץ, העיר ובית המקדש נלקחו ממנו (ראה ספר הבשורה על פי מתי, כרך ב, ע' 459). מתי כאן נזכר בנבואתו של ישוע בעניין אחרית בית המקדש: " "יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הַהוֹרֶגֶת אֶת הַנְּבִיאִים וְסוֹקֶלֶת אֶת הַשְּׁלוּחִים אֵלֶיהָ, כַּמָה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כְּתַרְנְגֹלֶת הַמְקַבֶּצֶת אֶת אֶפְרוֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא רְצִיתֶם. הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם..." (מתי כג:37 – 38, עיין בגנילקה וכל החלק תחת הכותרת "דברי תוכחה", כרך ב, 295 – 308).

דברים אלה – כפי שנטען לעיל, בפרק אודות השיח האסכטולוגי של ישוע – מזכירים לנו את הדמיון הפנימי בין מסרו של ירמיהו הנביא לבין זה של ישוע. ירמיהו ניבא את חורבן הבית וגלות עם ישראל במחאתו נגד עיוורון החוגים השלטים. ברם הוא אף דיבר על "הברית החדשה": העונש אינו המילה האחרונה; העונש מוביל לריפוי. באותו האופן, ישוע מנבא אודות הבית ש-"ינטש" ואז ממשיך להגיש את הברית החדשה ב-"דמו": בסופו של דבר כאן מדובר בריפוי ולא בחורבן ודחייה.

כאשר, בתיאורו של מתי, "כל העם" אומר: "דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ" (כז:25), הנוצרי אמור לזכור שדמו של ישוע מדבר לשון שונה מדמו של הבל (אל העברים יב:24): הדם אינו זועק לנקמה ועונש; הדם מביא פיוס. הדם אינו נשפך נגד איש אלא נשפך בעד רבים, בעד כולם. "כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה... הָאֱלֹהִים שָׂם אוֹתוֹ לְכַפָּרָה בְּדָמוֹ" (אל הרומים ג:23. 25). באותו אופן שעלינו לקרוא שוב את דברי כיאפא אודות הצורך במות ישוע לאור חדש מנקודת הראות של האמונה כך גם עלינו לקרוא מחדש את דברי מתי אודות הדם. אם נקרא לאור האמונה משמעו הינו שכולנו זקוקים לכוח האהבה המטהר אותנו וזאת אומרת שאנו זקוקים לדמו. דברים אלה אינם קללה אלא גאולה, ישועה. אך ורק כאשר אנו מבינים את הפסוק מספר הבשורה על פי מתי לאור התיאולוגיה של הסעודה האחרונה והצלב הנובעת מהברית החדשה כולה ניתן לפרש אותו נכון.

לעזור לנו צור קשר ותיקן ניוז בעברית להקשיב לסעודת האדון לשמור על בטחון הילדים


© 2020 Saint James Vicariate for Hebrew Speaking Catholics in Israel