דוד פלוסר: בעיני בנו

לקריאת המאמר באתר הארץ כאן

(לא תוקן השימוש השגוי בשם "ישו" במקום "ישוע")

השאלה הראשונה שעלינו לשאול את המשיח לכשיבוא

סיפור חייו של דוד פלוסר מפי בנו, הזוכר אותו לא רק כחוקר בעל שם עולמי ואיש רוח מקורי ותוסס שהקדיש את חילו לחקר דמותו של ישו כיהודי, ולחיי הרוח של עם ישראל בשלהי בית שני, אלא כאוהב קנאי של החיים וכמגן על חלשי החברה. במלאות מאה שנה להולדתו.

דוד פלוסר נולד בשם גוסטב בווינה אך גדל והתחנך פראג. במשפחתו ראה במובנים רבים משפחה מתבוללת למרות שביום כיפור נתבקש לקנות פרחים לאמו שביקרה ביום זה בבית הכנסת כשבידה זר הפרחים הצהוב הקבוע של יום הכיפורים. ילדותו לא היתה קלה. הוא זכה לחינוך מחמיר ונוקשה מצד הוריו. בבית הספר הצטיין הצטיינות יתרה בכל המקצועות פרט לאמנות, התעמלות והתנהגות. עדות להתנהגות "לא ראויה" מעין זו אנו מוצאים בשיעור בכיתה ב' שבו התבקשו התלמידים להסביר את תנועת כדור הארץ. גוסטב הצעיר קם, לקח כיסא והציבו במרכז הכיתה וסבב סביבו כשהוא באותה שעה מסתובב סביב עצמו והסביר למורה ולתלמידים כי הכיסא מייצג את השמש ואילו הוא עצמו כדור הארץ. על כך ננזף על ידי הוריו שכן כך לא מתנהגים בכיתה.

כיתה ב' היא הכיתה הראשונה שביקר מכיוון שלכיתה א' לא יכול היה ללכת בשל היותו ילד חלוש שלא היה מסוגל לרדת מדרגות בכיתה א' ולכן נכנס ישירות לכיתה ב'. מאוחר יותר הצטיין בגימנסיה וזכה בפרס מיוחד בתחום מדעי הטבע והיה נראה כי זה יהיה תחום עיסוקו בחייו אך המורים אמרו לו כי לא יוכל ללמוד לימודים גבוהים בתחום זה בשל משקפיו שמגבילים אותו בשימוש במיקרוסקופ.

פלוסר למד פילולוגיה קלאסית וגרמניסטיקה באוניברסיטת פראג. עם פלישת הגרמנים בשנת 1939, עזב את פראג ועלה עם אחיו לארץ. אחת מהלצותיו היתה שהוא למד עברית בזכות היטלר. ובאמת הוא למד עברית בתשוקה גדולה, ולאחר שלושה חודשים היה כבר מורה לעברית.

הוא דאג לכך שיעבור ברית מילה בגיל עשרים ושתיים אצל ד"ר משה וולך, שעמו התיידד ואף עשה לעצמו פדיון הבן ובחר בשם דוד. כך הגשים את חלומו ליהפך ליהודי שומר מצוות. שמירת המצוות היתה מבחינתו תהליך של שחרור מעברו הפראגאי המתבולל אך בעיקר מציאת דרך חיים חדשה ומשחררת.

למן עלייתו לארץ ועד לשנת 1955 למד באוניברסיטה העברית שבה הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה, מלבד שלוש שנים בתקופה זו שבהן חזר לביקור ממושך בפראג, בין השאר כדי לחקור את ספר יוסיפון. שם סייע לתרגם מסמכים שונים שאיפשרו את העברת משלוח הנשק מצ'כיה למדינת ישראל שבהקמה.

בשנת 1950 חזר לארץ: "איני יודע ממה חייתי אז ואיך הצלחתי לעבור חמש שנות רעב אלה", אמר. הוא למד עד ארבע בבוקר כדי שלא יצטרך לאכול ארוחת בוקר ואת ארוחת הצהריים אכל אצל חברים של אמת כמו יהושע בלאו, שעמו היה מיודד עד סוף חייו. יש להניח כי רגישותו לאחר ופתיחת ביתו לאנשים שאיבדו את דרכם ובכלל זה תמהונים שקיבלו ממנו תמיכה רוחנית וחלקם אף חומרית נבעה מן המפגש האישי שלו עם עולם המצוקה. הוא היה כנראה היחיד במגדל השן האקדמי שתמך בהמשך בתנועת הפנתרים השחורים. התייחסותו לאדם הפשוט, השונה, משולל הזכויות ובן המיעוטים היתה חלק מהשקפת עולמו. סקרנותו ויכולותיו לתקשר עם כל אדם בלטו גם בשיחותיו עם המנקה בבית החולים ובתקשורת האישית שלו עם נוסעי האוטובוסים בדרך לאוניברסיטה ואף בזקנתו עם נהגי המוניות.

שנת 1955 היתה שנת המפנה בחייו. אדם שלא ידע ממה יחיה והתפרנס בדוחק מכתיבת ערכים לאנציקלופדיה העברית, פגש באופן מקרי ברחוב את חנה הלר, ניצולת שואה שאיבדה את כל משפחתה ואת בעלה הראשון. פלוסר נשבע כי "קרנו אור פניה" וכי בקע ממנה אור בפגישה מקרית זו. הוא ביקש מיד להינשא לה. אלא שחברו הטוב יעקב ליכט הפציר בו ואמר שנהוג להמתין שלושה חודשים. חנה ניצלה תקופה זו כדי להיוועץ בשמואל הוגו ברגמן שהיה נשוי לבת דודתה ולשאול אותו אם להערכתו ייצא משהו מהאיש הזה שהיה ללא פרנסה וקורת גג בשנת השלושים ושמונה לחייו. ברגמן הרגיע אותה, ולאחר שלושה חודשים נישאו בגינת ביתו של שמואל הוגו ברגמן. באותה שנה פנה אליו גרשם שלום ושאל אותו אם הוא מוכן ללמד באוניברסיטה את תחום ראשית הנצרות. פלוסר הסכים למרות שרצה לעסוק ביהדות בית שני.

פלוסר מוכר בעולם ובארץ כמומחה לנצרות אך למעשה סבל מהכרה זו כי רצה לעסוק בחקר יהדות בית שני וכך רצה שיוכר. נחמה גדולה מצא כשקיבל כמה חודשים לפני שמת את פרס רוטשילד במדעי היהדות ושם נאמר בין השאר: "פרופסור דוד פלוסר, חוקר בעל שם עולמי ואיש רוח מקורי ותוסס, הקדיש את חילו בעיקר לחקר חיי הרוח של עם ישראל בשלהי בית שני וראשית תקופת התנאים". כשנתבקש לכתוב את תולדות חייו לשם קבלת הפרס לקח מחצית דף טיוטה ועליה שירבט שש שורות קצרות ולא מלאות כסכום קורות חייו.

את מורכבות יחסיו עם הנוצרים ניתן ללמוד מהסיפור הבא: כשאושפז במחלקת טיפול נמרץ וחשש כי הוא עומד למות, הוא ביקש ממני שאתפלל עמו את תפילת צידוק הדין. מאחר שלא מת העזתי לשאול אותו שבועיים מאוחר יותר מדוע ביקש לעשות צידוק הדין. הסיבה העיקרית שהזכיר: "מכיוון שלא העזתי להגיד לנוצרים את האמת". פלוסר לא היה זקוק למשיחיותו של ישו ולא קיבל אותה אך נמנע מלציין זאת במפורש באוזני חלק מהנוצרים הטובים שפקדו את ביתו ובאו ללמוד ממנו מכל רחבי העולם, כי הוא לא רצה לאכזבם. יחד עם זאת אמר בהלצה שהשאלה הראשונה שעלינו לשאול את המשיח לכשיבוא היא אם הוא כאן בפעם הראשונה או בפעם השנייה.

הוא ראה בישו מורה דרך לחיים במובן העמוק של המילה, שיש ללמוד ממנו בדיוק כמו מהלל הזקן והחכמים. כל שביקש הוא להחזיר לנוצרים את ישו היהודי החי ולהביא את הנוצרים לידי כך שיחדלו מלעסוק בישו הצלוב והמת וסוף סוף ילמדו ויילכו בדרכו.

פלוסר היה איש אשכולות אמיתי, שהתעניין, השתוקק ולמד כל תחום אפשרי. הוא מצא עניין רב בתחום האמנות בכלל ובעיקר אמנות ימי הביניים, אך הוא פסל את עצמו מלעסוק בכך כי טען שאינו יודע לצייר. את ביתו פקדו אמנים, סופרים, מוסיקאים, מדענים, אנשי דת ומדינאים מכל העולם שראו בו איש רנסנס שהבין לעומק את יצירתם הרוחנית והאמנותית והכיר את מקור השראתם ותרבותם. יכולותיו לגעת ברבדים תרבותיים מעמיקים וייחודיים הקסימו אותם. גם מדינאים מקומיים חיזרו אחריו החל מבן גוריון שאימץ את שמו מספר יוסיפון ועד מנחם בגין — אך הוא העדיף דווקא את הצנועים והמתונים שבהם כמו אשכול ושז"ר.

ענייני העולם העסיקו אותו יומם ולילה והוא האזין בכל שעה למהדורת החדשות. הוא חשש מאוד מהקנאות שראה בה סכנה קיומית לעתידנו. מתינותו היתה מתינותו של הלל אך תמיד כשהופיע בטלוויזיה או דיבר ברדיו היו רמיזותיו על מצב האומה חדות כתער. הוא לא השתייך לשום מחנה ורק בסוף שנות השמונים הסכים לחשוף את תמיכתו במפ"ם. הוא התנה את פרסום שמו ותמונתו בעיתון בכך שלצד תמונתו יופיע הפסוק מתהילים "עת לעשות לה' הפרו תורתך". כל אחד מהקוראים יפרש פסוק זה כראות עיניו וישער מי היו מפירי התורה בעיניו של פלוסר.

זכורה לי שיחת טלפון עם עורכת תוכנית מסוימת ברדיו בתקופת מלחמת לבנון. על הפרק היה נושא הכשרות. והוא הרים קולו וזעק: "כל עוד בשר חזיר יקר בארץ יותר מבשר בני אדם אינני מוכן להשתתף בשום תוכנית". יכולתו לקרוא עשרים וארבע שפות איפשרה לו לקרוא בשפת המקור יצירות ספרות וכל דבר שהתעניין בו. ואמנם, ספרייתו הכילה אלפי ספרים בכל תחום ושפה אפשריים. החל מתחום עיסוקו במדעי היהדות וראשית הנצרות, ספרי אמנות ומוסיקה בכל שפה כמעט, ביוגרפיות וגם ספרות בלשית — וכמובן "החייל האמיץ שווייק".

אחת מחוויות הילדות שלי היתה להביא לשולחן הסעודה בשבת את הכרכים הכבדים של האנציקלופדיה העברית ולפתוח אותם באופן מקרי בעמוד מסוים. היו אלה מקרים נדירים שבהם לא ידע משהו או לא הכיר מישהו. למעשה תמיד קרא למד וחקר. גם בחלומותיו פתר סוגיות מחקריות ושיתף בהן את רעייתו באמצע הלילה.

הוא התנגד אקטיבית להמתת חסד, גם של בעלי חיים. זאת בשל האסוציאציה הנאצית להמתת חסד. מיד עם מותה של כלבתו קלרה, שהיתה חולת סרטן שהתפשט לריאות ושהורדמה בחדר העבודה שלו ולרגליו על מנת שיוכל להיפרד ממנה, הוא הודיע כי לא יוכל לחיות בלעדיה וכי הוא ימות. ובאמת לאחר תשעה ימים עבר אירוע לבבי וחזר להכרה רק לאחר החייאה ממושכת. כשחזר להכרה אמר לאמי: "אני מקווה שמילאתי את מקומו של משה כראוי ואם לא אז סלחי לי על כך". משה היה בעלה הראשון שנרצח בדרך אכזרית מאוד בשואה חודש לפני השחרור. יומיים אחר כך סיפר לכל הרופאים בבית החולים כי הוא שוכב שם מכיוון "שהמשפחה הרגה לו את הכלבה". מאוחר יותר אימץ כלבה שקרא לה סינדי, על שם סינדי שלכדה את מרדכי ואנונו. הוא לקח אותה לכל מסעות הרצאותיו בחו"ל והכניס אותה גם למקומות שנהוג שלא להכניס כלבים. סינדי זכתה מדי פעם לשבת עמו על הספסל בגינה הציבורית בערב שבת ושמעה שיעור קצר על פרשת השבוע. הוא ביקש להקדיש לה מאמר חשוב שלו בחקר היהדות וכתב בהקדשה: "לסינדי שהובילה אותי אל הפתרון", בתקווה שהעורך יחשוב שמדובר בסטודנטית שלו, אך עורך כתב העת מחק את ההקדשה מכיוון שידע שמדובר בכלבה ופלוסר ניסה להחזיר שוב ושוב את ההקדשה בהגהות החוזרות אך כשל.

האמת היא שסינדי אכן הובילה את פלוסר אל הפתרון כשליוותה אותו לספריית שוקן ומשכה אותו בין מדפי הספרים ולפתע נעמדה. במקום שנעצרה מצא פלוסר על המדף סידור עתיק שבו הופיע הנוסח הקדום והנכון של ברכת התורה השנייה. הנוסח השגוי המקובל כיום והנאמר בפי כל מי שעולה לתורה הוא: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו". לעומת זאת הנוסח הקדום והנכון שמצא פלוסר הודות לכלבתו הוא: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטעה בתוכנו". כלומר: התורה היא שניטעה בנו לעד, וזה היה גם נוסח הרמב"ם.